האם צינור הנפט העיראקי יוביל ליחסים עם ישראל?

ההודעה מלשכתו של ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי הייתה קצרה. היא יצאה שעות מעטות אחרי שובו מביקור קצר בירדן, שם נועד עם המלך הירדני עבדאללה השני. בגדאד, הוא אמר, תספק נפט לירדן באמצעות צינור חדש שיגיע עד העיר עקבה שלחוף הים האדום, מאות מטרים בלבד מהגבול הישראלי. עבור ירדן מדובר ברווח כפול. הוא יעניק לה חלופה לגז הטבעי ממצרים, שאספקתו אבדה לה בעקבות ההתנכלויות לצינור הגז בחצי האי סיני. נוסף על כך, ייחסכו לירדנים הוצאות ההובלה הממונעת הנהוגה כיום.

הצינור של מאלכי ייעצר בשטח הממלכה ההאשמית, קרוב מאוד לגבול הישראלי באילת - אבל קשה שלא להיזכר בימים שבהם היה אפשר להריח כאן נפט עיראקי. צינור נפט שהקימה החברה הלאומית העיראקית נמתח מכרכוך, עבר בשטחה של ירדן והגיע עד בתי הזיקוק בחיפה. משם נשלח בדרך הים למדינות אירופה. הוא הוקם בשנת 1935 ופעל במשך 13 שנה. עיראק, ירדן וארץ-ישראל היו אז קולוניות בריטיות, וסחר פנימי ביניהן היה עניין שבשגרה. יותר מכך, מומחים עיראקים סייעו בהקמת בתי הזיקוק בחיפה ועסקו כאן בחיפושי נפט. כבר אז נהגו טרוריסטים לפגוע במתקני אנרגיה. במהלך המרד הערבי בפלסטין (1939-1936) פגעו בו לוחמים ערבים. עשור לאחר מכן, חיבלו בו לוחמי מחתרת האצ"ל העבריים. אבל הצינור שרד, וסופו שמת בנסיבות פוליטיות. עם התפנות הבריטים מארץ-ישראל במאי 1948, הופסקה הפעלתו.

עבורנו, הישראלים, קו הנפט כרכוך-חיפה הוא געגוע נוסטלגי. זיכרון לכלכלת שלום שהפוליטיקה והמלחמות בולמות בעקשנות. לפעמים משגרת אלינו המציאות תזכורת מהימים ההם. במלחמת המפרץ ב-1991 המטיר סדאם טילי סקאד על ישראל מאזורים בשטחו שכונו H2 ו-H3. אלה שתיים משמונת תחנות השאיבה לאורך הצינור, המכונות כך על שם היעד – חיפה. כאשר סדאם הופל ב-2003, התעוררו בישראל תקוות כי יהיה אפשר לחדש את הזרמת הנפט בסיוע הריבון בפועל של עיראק, הלוא היא ממשלת ארצות הברית. זו הייתה תקוות שווא, כי בגדאד נותרה ערבית אף שנכבשה בידי זרים. ואצל הערבים, כל עוד לא הוחלט אחרת – מיזמים משותפים עם מדינת ישראל הם רעיון מוקצה.