כאב הראש האמיתי של נתניהו: היום שאחרי

בנימין נתניהו יודע היטב, כאב הראש האמיתי לא יסתיים ב-22 בינואר בשעה עשר בערב, הוא רק יתחיל.

בחלומו, מן הסתם, חוזר נתניהו ארבע שנים אחורה, אל הימים שבהם הכל היה פשוט יותר.  אז, במו”מ שניהל אחרי בחירות 2009 הצליח, לבנה אחר לבנה, להרכיב בדיוק את הקואליציה שחלם עליה. הרבה שותפים טבעיים וקצת שמאל אופורטוניסטי. אהוד ברק ושאר "רודפי הג’ובים" שנכנסו לממשלה העניקו לו בחפץ לב את תעודת הכשרות המדינית שאיתה יצא אל העולם. 

אלא שמבט על ההצהרות הפומביות של מנהיגי מפלגות המרכז-שמאל בשבוע החולף מעלה את ההשערה שמא הסתיים עידן ה"פואדים" וה"שמחונים", הנבחרים על קולות השמאל ומשרתים בממשלות הימין.   יחימוביץ’, לפיד ולבני טיפסו על הרבה מאד עצים בימים האחרונים, בהצהרותיהם על התנאים לכניסתם לממשלה עתידית, ולא בטוח שנתניהו יצליח להוריד אותם משם.

השאלה המעניינת ביותר נוגעת ליאיר לפיד - לכאורה, המועמד הטבעי לתפקיד, עלה התאנה המלבין  מהשמאל. לפיד סינדל את עצמו מכל כך הרבה כיוונים; רק אתמול הכריז שלא יישב בממשלה שתימנע מלהחיל שוויון אמיתי בנטל, ודה-פקטו פסל בעצם שותפות עם החרדים. כמה ימים קודם גם עידכן בפייסבוק ש"אין מצב שייכנס לבדו לממשלה של ימין וחרדים". חוץ מזה הוא כבר הודיע מזמן שלא ייכנס בלי שתשונה שיטת הממשל ויחודש המו”מ המדיני. חוץ מזה הוא ידרוש גם רפורמות בדיור ובחינוך. אז נכון, יכול להיות שלפיד, כמו רבים לפניו, ימיר את העקרונות וההבטחה לבוחר בג’ובים ושררה, אבל כדאי גם לשקול את האפשרות האחרת. האיש חושב לטווח ארוך, אין לו כוונה להיות פוליטיקאי של קדנציה אחת. הימור שלי: אם לא יתמלאו התביעות העקרוניות שהציג בקמפיין הוא לא ייכנס לממשלה - לא משנה איזה תיק ינופפו מולו.