זוהי יפו: הנדל"ן רותח, הערבים נדחקים החוצה
רפעת טורק מציג בפני שלומי אלדר, בחלקו השני של הריאיון, את עירו יפו שמשתנה לנגד עיני – מעיר דו-לאומית שוקקת לעיר של פרויקטים סגורים ליהודים עשירים
"עכשיו, אחרי שגמרנו לדבר על כדורגל, בוא אני אראה לך את יפו", אמר רפעת טורק, עם סיום הראיון שערכנו במסעדת באבאי המשקיפה על חוף הים. בחלקו הראשון, סיפר טורק על חוויותיו העשירות ממגרשי הכדורגל, ובעיקר על מלחמתו בגזענות הקהל. טורק הוא לא רק הסופרסטר הערבי הראשון בכדורגל הישראלי, אלא גם אדם בעל מעורבות פוליטית וחברתית עמוקה ואף כיהן כחבר במועצת העיר תל-אביב יפו. בשנים האחרונות הוא עוסק בחינוך לספורט בשכונות היותר קשות של יפו, בהן גדלים ילדים בתנאים די דומים לאלה שבהם הוא גדל, אלא שהוא הצליח לצאת מזה.
אנחנו נוסעים במכוניתו בעיר הולדתו הדו-לאומית, שאט אט משנה את פניה לנגד עיניו. את בתיה מאכלסים יותר ויותר משפחות של יהודים שדוחקים את רגלי התושבים הערבים. זאת, באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים שרק יהודים יכולים להרשות לעצמם לגור בהם (כגון גבעת אנדרומדה) ואשר חסומים בפני האוכלוסייה הערבית.
"אם אתה רואה בית גדול, חדש ויפה, אתה יודע ישר שקנו אותו בעלי הון יהודים. אין לי בעיה עם זה, להפך, מרבית חבריי יהודים ואני בוחר בהם לא לפי דתם, אבל שים לב למגמה - כשלא גרו פה יהודים, התושבים הערבים לא עניינו אף אחד, לא תשתיות, לא גנים ציבוריים ולא כלום. עכשיו מגיעה משפחה אחת או שתיים של יהודים - ומיד בונים גנים ופארקים. רבאק זה בסדר? זה נראה לכם הגיוני? צודק?"
בתים גדולים מפארים את יפו המתחדשת, לצד בתים קטנים של ערבים. הדיכוטומיה צורמת לעין: בתים ישנים מול חדשים, בתים נמוכים מול גבוהים, בתים צרי מידות מול בתים רבי מפלסים. נדמה שעל כל בית מסומנת דתו ולאומיותו של המתגורר בו.
