תחילתה של ידידות מופלא
לא פחות מרתק מהמסרים ששיגר אובמה מעל הבמה בבנייני האומה, כותבת מזל מועלם, היה האופן שבו הוא התקבל בקרב הצעירים באולם.
עוצמת נאומו ההסטורי של נשיא ארה"ב ברק אובמה לא היתה טמונה רק במילים, שנבחרו בקפידה ונגעו במדוייק בנימי החוויה הישראלית-יהודית, על מכאוביה, פחדיה, ניצחונותיה ותקוותיה.
היא התבטאה גם, ואולי בעיקר, בפרצי החום ששוגרו מכיוונו של הקהל הצעיר אל עבר הבמה בתגובה לדבריו של הנשיא האמריקאי, גם כאשר הוא דיבר על סבלם של הפלסטינים ושאיפתם "המוצדקת" למדינה משלהם.
המתרחש בתוך הקהל היה לא פחות מרתק מהנאום עצמו. אף שהיה ברור שהצעירים שנבחרו לשבת באולם היו, ברובם, אמפתים מראש למעמד – הרי שמי שנכח במקום יכול היה לחוש שהיה שם הרבה יותר מאשר חיבה וכבוד לנשיא. אובמה הצליח, כפי שתכנן, לדבר ישירות אל הקהל הישראלי, ובכישרון רב להפוך מדמות כמעט עוינת לידיד אמת דואג ומחבק.
מחיאות הכפיים התכופות ביטאו תגובה רגשית אוהדת וחמה, של אלפי צעירים שעד לפני יומיים לא כללו את אובמה ברשימת הידידים של ישראל, וברגע אחד רותקו אליו והתאהבו.
