לונדון. שבתי זה עתה מביקור בבירת האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם.  ראיתי את הרב תרבותיות  בהתגלמותה. לונדון האליטיסטית מוצפת אנשים מכל היבשות, הדתות והצבעים. בניגוד למהגרי העבודה ולמסתננים שהציפו את תל-אביב בחיפוש אחר מקלט ופרנסה, הם מסתובבים ברחובות בביטחון ובשלווה. הם אינם חשים צורך להפנות מבטים מפוחדים לצדדים   בחיפוש אחר שוטרי הגירה. התחבורה הציבורית היעילה משנעת המונים רבים, הבארים מלאים, והמסעדות, שבעבר התבססו על אוכל חסר השראה, מציעות מגוון טעמים בכל הסגנונות, העמים והתרבויות. הפיוז'ן חוגג (במילים אחרות: כבר לא קשה למצוא מסעדה טובה בלונדון).

האנשים שהגיעו לממלכה בחיפוש אחר עבודה ופרנסה הפכו את לונדון לעיר קוסמופוליטית, כמו פריז ,ברלין, ז'נווה וניו יורק.

כמו בישראל, גם באירופה מתייחסים בדאגה לנהירתם של אוכלוסיות ממדינות נחשלות למדינות עשירות. ההבדל נעוץ בדרך ההתמודדות עם התופעה. הממשלה הבריטית, כמו גם ממשלות אחרות באירופה, הבינה שלא ניתן לעצור אותה  כליל, אך אפשר, ואף צריך,  להפעיל שיקול דעת.  במקום לדחוק אותם לשוליים וללבות בקרבם ניכור וזעם, הוחלט לנסות להכיל אותם,  להוציא מהם את הטוב והפרודוקטיבי. לצורך כך, הוכנו תוכניות פעולה רחבות ומעשיות לקליטת זרם הפליטים שהגיעו מהמזרח התיכון ומאפריקה.  זה הצריך שיתוף פעולה הדוק בין משרדי הרווחה , השיכון,  החינוך והמשטרה, אבל  נראה שזה עובד, בינתיים.

אמנם ראש הממשלה, דייויד קמרון, ציין באכזבה מסויימת כי בריטניה לא נחלה הצלחה גדולה בשילוב הזרים בתוכה ממש, אבל עצם הודאתו מעידה על הרצון הטוב והאמיתי  לשלבם.