על פי דיווחים לא רשמיים, בשיחות שהתקיימו בראשית החודש ברומא בין השרה ציפי לבני ונציגו של נתניהו עו"ד יצחק מולכו, לבין מזכיר המדינה ג'ון קרי, בהשתתפותם של בכירים מירדן ומקטאר, נרשמה התקדמות מסויימת בנושא קווי היסוד של המו"מ (חזרה לקווי 67' וחילופי שטחים) . עם זאת, מקורות מדיניים מזהירים שמדובר למעשה ב"תרגיל" שנועד לשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל כהכנה לתקיפה אפשרית באיראן.

בד בבד, בחדשים האחרונים הסתמנה האטה ממשית בבניה בהתנחלויות. הדד ליין שקבעו הפלסטינים לחידוש התהליך המדיני נקבע ל-6 ביוני. הליגה הערבית מאיימת שאם עד אז לא תושג הסכמה לגבי חידוש המו"מ על הסדר הקבע, הארגון ימשוך את יוזמת השלום שלו וחבריו יפתחו במאבק נגד ישראל בזירה הבינלאומית.

הנשיא אובמה ומזכיר המדינה קרי, מנסים - לפי שעה ללא הצלחה בולטת - לשכנע את ראשי מדינות הליגה הערבית, ובראשם הסעודים, להעניק לישראל מקדמה על חשבון הנורמליזציה. "טעימה קטנה", כמו למשל, הרשאה למטוסי אל על לקצר את הדרך למזרח הרחוק. המשמעות המעשית היא שטרם ביקורה הממלכתי (שלא לומר: המלכותי) הבא בסין, יתקצר זמן הטיסה של משפחת נתניהו בכמה שעות טובות.

מסעו של נתניהו לסין, הזכיר לי את ביקורי הראשון בבייג'ינג, לפני קצת יותר מעשרים שנה. נשלחתי ללוות את שר החוץ דוד לוי בביקור ההיסטורי בסין, לרגל כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למעצמת הענק וחנוכת שגרירות ישראל בבירה הסינית. למחרת הטקס החגיגי בבייג'ינג המראנו למוסקווה, כדי להשתתף בהשקת המסלול הרב-צדדי בחמש קבוצות: שיתוף פעולה כלכלי, בקרת נשק, מים, סביבה ופליטים. סין הוזמנה לועידת מדריד ובחרה להשתתף בקבוצת המים. היו אלה הימים היפים של הדיפלומטיה הישראלית. משרד החוץ ביקש תקציב חירום לצורך פתיחת נציגויות דיפלומטיות חדשות בהודו ובמדינות המפרץ. היחסים עם יפן ודרום קוריאה שודרגו, ופקידים ישראלים פתחו בגישושים בפקיסטן ואינדונזיה. החרם הערבי, שהרחיק עד אז מישראל חברות ענק ופגע ביצוא הישראלי הלך והתפוגג. זה היה בין השאר תוצר של אינטרסים כלכליים, שינויים פנימיים בסין, תולדה של סיום המלחמה הקרה ונצחון הקואליציה הפרו- אמריקאית במלחמת המפרץ הראשונה. כל אלה היו תנאים הכרחיים ליצירת המהפך ביחסי החוץ והכלכלה הבינלאומית של ישראל. הכרחיים, אך בשום אופן לא מספיקים.