לוד: יהודים וערבים עושים יד אחת להצלת העיר

לוד, 20 דקות מתל אביב. אין עוד עיר בישראל שחוותה טלטלות פוליטיות כפי שעברה לוד. לפני כשנתיים הוזעק מאיר ניצן, ששימש ראש העיר של ראשון לציון במשך יותר מ- 30 שנה, לנהל את העיר. קדמו לו אילן הררי ואריה ביבי, קצין צבא וקצין משטרה שהוזעקו אף הם למשימות הצלה. ללא בחירות וללא מכרזים, קיבעו השלושה את דימויה של לוד כעיר שאינה מסוגלת להתנהל בכוחות עצמה ואינה בשלה לבחירות דמוקרטיות. "משימה בלתי אפשרית לנהל את העיר הזאת," סיפר לי ביבי, ששימש נציב שרות בתי הסוהר בטרם נשלח לנהל את לוד. חברו הררי תיאר אותה בעדות בכנסת כ"אתגר המוניציפלי הגדול ביותר במדינה."

בשל מיקומה במרכז הארץ, כל משרדי הממשלה נרתמו כדי לחלץ את לוד ממצוקותיה. ראשי הממשלה ביקרו בה והרעיפו הבטחות למכביר. זה לא עזר. באין תשתיות חיים בסיסיות ראויות, כל מי מהתושבים שיכול היה לברוח, ברח.

"זה הולך להשתנות," הבטיח אהרון אטיאס, ראש הגרעין הדתי בעיר. ישבנו במשרדו שעל קירותיו מתנוססות תמונות של בניינים חדשים. "בעוד 10 שנים לא תכיר את לוד," הוסיף. אטיאס נולד בעיר, והוא היחיד שנשאר בה מבין ששת אחיו וכל חבריו לכיתה. "כולם עזבו כי הם רצו להתפתח. במידה מסוימת, אנשים גרים בלוד אבל מרגישים שהם חיים בעיר פיתוח הכי נידחת. אנחנו גרים במרכז הארץ אבל נמצאים הכי רחוק מהחברה."

כמו יהודים רבים, גם אטיאס תולה את נפילת העיר בבואם של "ערבים לא טובים", כהגדרתו. הוא מכוון את ביקורתו למשתפי פעולה, בדואים וגורמים עברייניים שתקעו יתד בעיר כשהם מפיצים סביבם עוני ואלימות. "אמרתי לעצמי מה עושים," הוסיף, "האם להרים רגליים ולוותר על העיר או להיאבק. ידעתי שאני יכול לסמוך רק על הציבור הדתי. כי אנחנו הדתיים פועלים על פי קודים של שליחות. איפה שצריכים אותנו, אנחנו באים."