אל תמהרו לקרוא לזה דמוקרטיה

ב-4 ביוני 2009 הגיע נשיא ארה"ב ברק אובמה לקהיר כדי לשאת את נאום הפיוס של אמריקה עם האיסלאם. הסיבה לבואו של אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון של ארה"ב, הייתה רצונו להילחם בתדמית של ארצו כאויבת האיסלאם – תדמית שהלכה והתחזקה במלחמות בעיראק ובאפגניסטאן ובמקביל לידידות העזה שלה עם ישראל.

"באתי לכאן כדי להשיג התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם", הסביר אובמה בנאומו, "כזאת המבוססת על אינטרסים משותפים וכבוד הדדי, כזאת המבוססת על האמת שאמריקה והאיסלאם אינם סותרים, ולא צריכים להתחרות זה בזה. במקום זאת, יש לראות בהם חופפים וחולקים עקרונות משותפים - עקרונות של צדק וקדמה, של סובלנות וכבודם של כל בני האדם."

לאחר מכן נגע אובמה בנקודה החשובה ביותר במורשת שארה"ב שואפת להנחיל לכל אומות העולם, הדמוקרטיה, בשעה שניצנים ראשונים של המהפכה כבר ביצבצו אז בקרב הסטודנטים שהקשיבו לדבריו באוניברסיטת קהיר. "ישנם כאלה הטוענים לדמוקרטיה רק כאשר הם נטולי כוח, אך ברגע שבו הכוח בידם, הם פועלים לדיכוי חסר רחמים של זכויות האחר. לא משנה היכן זה מתרחש, ממשלה של העם ובידי העם מציבה סטנדרט אחד עבור כל מי שאוחז בכוח: עליכם לקיים את השלטון מתוך הסכמה, לא כפייה. עליכם לכבד את זכויות המיעוטים ברוח הסבלנות והפשרה, עליכם להציב את האינטרסים של העם ואת פעולתו התקינה שלך ההליך הפוליטי מעל לשיקולי מפלגתכם. בלי המרכיבים האלה, בחירות לבדן לא מקיימות דמוקרטיה אמיתית."

בקדנציה הראשונה שלו, כשהוא עדיין חסר ניסיון משמעותי כעומד בראש המעצמה הגדולה בעולם, נשא אובמה נאום מכונן והיסטורי. רבים טוענים כי בנאום היתה לא מעט נאיביות, אולם לפחות בדבר אחד הנשיא האמריקאי ראה את הנולד: הדמוקרטיה של המזרח התיכון מתחילה בספירת הקולות בקלפיות, ושם היא גם נגמרת. ראוי להיזכר בנאום קהיר לנוכח הפרשנויות שמנסים לתת בתקופה האחרונה לנוסח המזרח תיכוני של הדמוקרטיה, בעקבות התהליכים שהתרחשו במדינות האזור.