הסיפור הבא מזכיר לי את הסרט המפורסם "העכבר ששאג", בכיכובו של פיטר סלרס, על דוכסות דמיונית וזעירה שמכריזה מלחמה על ארצות הברית. הסרט, המבוסס על ספריו הסאטיריים של הסופר אמריקאי-אירי לאונרד ויברליי, מציג את היחסים הבינלאומיים, את מרוץ החימוש ואת הפוליטיקה האמריקאית באור מגוחך.

הסיפור התרחש ביום שלישי שעבר ב-2 ליולי, ב"שולחן עגול" שהתקיים באיסטנבול בהשתתפות אנשי אקדמיה מישראל ונציג בכיר של הקונסוליה הישראלית בעיר. המפגש נערך בעיצומם של מאמצים דיפלומטיים לסיים את משבר המשט ולשקם את היחסים בין טורקיה לישראל. בין הדוברים היה הפרופסור אפרים ענבר, ראש מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן - אותו מרכז שבו נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו ביוני 2009 את הנאום שהתייחס לראשונה למחויבותו לפתרון שתי המדינות.

קודם שאצטט מדבריו של ענבר, אציין כי באתר האינטרנט של המרכז שהוא עומד בראשו מוסבר כי הוא "קרוי על שמם של מנחם בגין ואנוואר סאדאת, שני מנהיגים שפועלם להשכנת שלום הפך זה מכבר לאבן הפינה של כל הניסיונות המאוחרים יותר ליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי". ראש המכון שנושא את שמם של פורצי החומות בין ישראל למדינה הערבית החשובה ביותר, הכריז בכנס באיסטנבול על מותם של יחסי הקרבה בין ישראל למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בה.

אחר כך עבר הפרופסור הבכיר לשפת האיומים: "תמיד נזהרנו בנושא הכורדי, אך אם טורקיה (מדינת בת 73 מיליון תושבים והצבא השני בגודלו בנאט"ו; ע.א.) תמשיך ללחוץ על ישראל יתר על המידה – אנחנו יכולים לשנות זאת. אני יודע שכורדים באים לירושלים. אם טורקיה תמשיך להציק, אנחנו נגיב. לא נושיט את הלחי השנייה – אנחנו לא נוצרים." וזה לא הכל. ענבר הזהיר שטורקיה לא תאלץ את ישראל "לעשות משהו שעד היום לא עשינו" - רמז עבה לסיוע לכורדים, מתנגדי המשטר באנקרה. במענה לשאלתו של אחד המשתתפים למה בדיוק התכוון, העדיף ענבר להשאיר למאזיניו חומר לחרדה: "אני לא בטוח שאני רוצה להבהיר את עצמי", סתם, וכאילו לא פירש.