לפני כמה שבועות [14 במאי] פרסמתי כאן שיחה ארוכה עם קצין בדרגת אלוף שהשתחרר לא מזמן מצה"ל. בשיחה, בעט הקצין, שביקש להישאר בעילום שם, בכל המוסכמות שהתנחלו בלב הקונצנזוס של מערכת הביטחון הישראלית משך שנות דור.

אין צורך, הוא אמר, בכל כך הרבה טנקים; אין צורך, הוא קבע, בכל כך הרבה מטוסים; צריך לשנות את התפיסה הביטחונית הישראלית ולעדכן אותה מול מה שקורה בעולם הערבי בכלל, ומה שקורה ועוד יקרה בשדה הקרב העתידי בפרט.

חלפו, כאמור, כמה שבועות, והרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ פרסם השבוע את התוכנית הדרמטית לשינוי פניו של צה"ל בקול רעש גדול. מהתוכנית עולה שישראל מתכוונת לוותר על אחוזים ניכרים מכוחות היבשה שלה, על מאות טנקים, על עשרות מטוסי קרב, על אלפי אנשי קבע. ישראל מבינה שהסיכוי שתעמוד מול צבאות סדירים גדולים, מבוססי שריון, בעידן הבא, שואף לאפס. צבאות כאלה עוברים מן העולם, יחד עם המדינות שהחזיקו, אימנו ומימנו אותן.

סוריה הייתה עד לפני שנתיים מדינת לאום יציבה עם צבא סדיר גדול, מבוסס שריון. סוריה איננה עוד. מצרים הייתה מדינת לאום יציבה עם צבא ענק, מודרני ומאומן, המבוסס על נשק מערבי מתקדם. הצבא עוד שם, המדינה מתנדנדת. מצרים הנוכחית היא "האיש החולה על הנילוס", שרויה בכאוס פנימי שאין לו סוף, פושטת רגל, שנזקקת לקצבאות ונדבות שמעבירות מדינות המפרץ (עד שארה"ב תחליט אם הייתה שם הפיכה צבאית, או שלא). לבנון שסועה מבפנים. ירדן מתנדנדת.