שנתיים למחאה: האם עיני איבד את כוחו?
ההתמהמהות של יו"ר ההסתדרות מול המחאה ב-2011 היתה נקודת המפנה שהפכה אותו משחקן מרכזי לדמות משנית במשק הישראלי.
בסוף 2010 עופר עיני היה בשיא כוחו הפוליטי והציבורי. כיו"ר הסתדרות שנתפס כאדם פרגמטי ואחראי ונמנע מהשבתת המשק, הוא היה כוח משמעותי מאחורי כניסתו של יו"ר מפלגת העבודה אז, אהוד ברק, לממשלת בנימין נתניהו השנייה. הוא גם השפיע רבות על ההסכם הקואליציוני שנחתם בין הצדדים. היה מי שאמר על עיני באותה תקופה, כי הוא קורץ מחומרים של ראש ממשלה, ושאם ירצה יכבוש בקלות את ראשות העבודה. הוא השתתף בקביעות בישיבת שרי המפלגה, והצהרותיו שלעתים חרגו מתחום יחסי העבודה אל נושאים מדיניים, עוררו עניין רב בתקשורת. עם ערוץ ישיר לראש הממשלה וכמעט לכל השרים, עיני הפך לאחד מראשי ההסתדרות המשפיעים ביותר.
שלוש שנים לאחר מכן, עיני אמנם עדיין יו"ר ההסתדרות - ארגון העובדים הגדול במדינה המאגד כ-800 אלף איש - אבל הוא הרבה פחות רלוונטי ומשפיע. הוא כבר לא קובע את סדר היום ולא מהווה גורם מאיים מול הממשלה, שאינה נרתעת משביתות גדולות. בכל הרפורמות המשמעותיות במשק הממשלה הנוכחית אינה ממהרת להתחשב בו, ולאחרונה הוא אף הולך ומאבד גם את האחיזה במגרש הביתי שלו - בתוך ועדי העובדים הגדולים.
די באירועי השבוע האחרון [אמצע יולי] כדי להמחיש עד כמה נחלשה השפעתו של עיני בקרב מקבלי ההחלטות. האדם שכל שינוי במשק הישראלי – גדול או קטן – היה עובר דרכו כדי לקבל את אישורו, ראה לפני כמה ימים את ראש הממשלה, שר האוצר ושר התחבורה מכריזים במסיבת עיתונאים כי יקדמו בכל הכוח את תוכנית הרפורמה בנמלים, שבמרכזה הקמתם של שני נמלים פרטיים בחיפה ובאשדוד.
ביום ראשון בצהריים עוד ניסה עיני להוביל מהלך כוחני משלו, כשהודיע על כוונתו לכנס מסיבת עיתונאים דחופה ודרמטית בשעה שמונה בערב - שבה משודרות מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה.
