אחד מאנשי חמאס עימם שוחחתי השבוע בטלפון, תיאר בפשטות ובדיוק רב את הדילמה העצומה של תנועתו. "למה הדבר דומה?", שאל והשווה, "לאח הרואה את משפחתו נטבחת לנגד עיניו. אם ירים ראשו, ימשוך אש ויהווה מטרה בטוחה לפגיעה אנושה; אם יוריד ראש ויתחבא, ירדוף אותו מצפונו כל ימי חייו על שלא עשה דבר."

תנועת חמאס, המגדירה עצמה מאז ייסודה כ"סניף פלסטין של האחים המוסלמים", מבוהלת עד אימה מהמתרחש במצרים. מנהיגיה מנסים לטקס עצה איך והאם בכלל ניתן לסייע לאחים הנטבחים בחוצות קהיר, ולהישאר בחיים. הסוגיה הזאת אינה פשוטה, היא מעסיקה את כל מנהיגיה הבכירים של חמאס בזרוע הפוליטית ובזרוע הצבאית, שכן גם בלי שהכניסו את ידם לליבה הרותחת, בארץ הנילוס הם נחשבים לשנואי נפשו של השלטון הזמני, הרואה בהם משתפי פעולה, בבחינת ארגון טרור לכל דבר.

וכך, בעוד האחים המוסלמים במצרים סופרים את מתיהם במאות והמערכה שמנהל צבא מצרים נגדם רחוקה מלהסתיים, הדרך שבחרה חמאס היא הדרך שבה בחר האח המטפורי, שראה איך משפחתו נטבחת אל מול עיניו והעדיף להציל את עצמו, להוריד ראש ולהסתתר פן יפגע.

התנועה, שסיסמת מנהיגיה במאבק הג'יהאד בישראל הייתה כל השנים "חתא אל-שהאדה" (עד מות קדושים), בחרה בחיים וזנחה את האחים לדמם למוות. לא יהיה זה מוגזם להעריך, שכשיתבהרו ממדי ההרג המתמשך בארץ הנילוס, ואחרי שהאחים המוסלמים יסיימו לספור את מתיהם וללקק את פצעיהם, הם ודאי ישאלו את האחים מעזה - איפה הייתם ומה עשיתם כשנזקקנו לכם מאוד?