לפני כארבעה חודשים [14 במאי] כתבתי כאן על דיון שהתקיים בבג"ץ בעתירה שהגישה תנועת "יש גבול" בנושא שימוש בפצצות זרחן על ידי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". במהלך הדיון הוגשו לשופטים מסמכים מטעם צה"ל, שרק בית המשפט הורשה לראות את תוכנם ממניעים ביטחוניים. למעשה, כדי לאפשר לבית המשפט עיון בחומרים הללו, נדרשה גם הסכמה של הדרג הבכיר ביותר בצה"ל. מדובר היה בנהלי השימוש בזרחן, באופן בו צה"ל משתמש בנשק האסור לשימוש על פי החוק הבינלאומי לדיני מלחמה.
זה היה אחד מאותם דיונים עקרוניים שארגוני זכויות אדם בישראל כופים מדי פעם על צה"ל, מתוך ידיעה שדיון בסוגיות אלה לא יכול להתקיים בשום פורום אחר מלבד בית המשפט. על אף שמדובר בדיונים שיש להם משמעות ערכית, ועל אף שבמדינת ישראל הצבא מוגדר כצבא העם, הציבור הישראלי אינו מנהל את הדיונים הללו. הישראלים מייחסים לצירוף המילים "נושא ביטחוני רגיש" משמעות קוסמית. טאבו שאין לגעת בו, אין להתווכח עליו, כי כל דבר שיש לו נגיעה לביטחון המדינה הוא מחוץ לגבולות השיח.
חשיפה פומבית, דיאלוג אזרחי ומתן לגיטימציה לוויכוח עקרוני אינם נתפסים על ידי מרבית אזרחי ישראל כחובה ציבורית של הגופים האחראים על ביטחונם. מבחינת הישראלים, כל מי שמדבר בעניינים שהשתיקה יפה להם, מסייע לאויב. וכך כל ערך מוסרי או עקרוני אינו שווה להתעכב עליו.
היחס של רוב הציבור הישראלי לנושא ביטחון אינו מקדש תפיסת עולם דמוקרטית. זהו המקום היחיד בו ישראלים מעדיפים שתיקה. הם אינם רוצים דיון פתוח. הם ממש לא מעוניינים בעמדות ודעות שונות כשזה נוגע לפרה הקדושה ביותר של החברה הישראלית. עד כדי כך, שהם מקבלים כמובן מאליו את העובדה שתפיסת הביטחון הרווחת במדינה מחייבת למנוע דיון ציבורי בסוגיות ביטחוניות, כי הביטחון הוא מעל כל ערך במדינת ישראל.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
