ביל קוונדט, מאנשי המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב בממשלי ניקסון וקרטר, לא נוהג "לתת ציונים גבוהים לבנימין נתניהו", כפי שהקפיד לציין גם הוא, מיד לאחר שנתן לנתניהו ציון גבוה על התנהלותו מול הממשל האמריקאי בשבועות האחרונים. ישבנו לשעה של שיחה בשלישי בצהריים [10 בספטמבר], קצת לפני הכנס על מלחמת יום הכיפורים שבעטיו בא לישראל לביקור קצרצר. דיברנו בעיקר על אובמה, על סוריה, על רוסיה ועל נתניהו.

"הוא לא אומר הרבה – וזה חכם", אמר קוונדט על נתניהו. אחר כך עבר למה שהגדיר "שאלה פילוסופית מעניינת": האם ממשלות נוהגות בנדיבות זו עם זו בגלל "טובות שנעשו בעבר, או בגלל טובות שהן מקוות לקבל בעתיד"? זו שאלה רלבנטית, משום שישראל כמעט יוצאת מגדרה מזה כמה שבועות בניסיון לשמור על כבודו של נשיא ארצות הברית, המקרטע את דרכו בשדה המוקשים של המשבר הסורי. ולא רק לשמור על כבודו, אלא גם לסייע לו ממש, אם בעצה ואם בקריצה – מנוד הראש שמקל על ידידי ישראל היהודים באמריקה לפעול בקונגרס למען הנשיא.

האם זאת התמורה שמשלמת ישראל על שיפור יחסיה עם אובמה בקדנציה השנייה שלו, או שמא זהו התשלום מראש על תמורה עתידית שהיא מצפה לקבל מהנשיא באיראן או בפלסטין?

ביום שלישי בערב, שעת כתיבתו של המאמר הזה, קשה להעריך לאן תתפתח הדרמה שהפכה לפארסה שהיא המשבר הסורי. אם יש משהו שראוי היה ללמוד בשנתיים האחרונות במזרח התיכון, זה שכדאי לחסוך בתחזיות ולהתמקד בהווה. ובכל זאת, נדמה שכבר עכשיו אפשר להציע אבחנה משעשעת: ייתכן מאוד שדווקא שני מנהיגים שאובמה פחות מחבב, ושהוא מסתדר איתם פחות מאשר עם אחרים – נתניהו הישראלי והנשיא ולדימיר פוטין הרוסי – יחזיקו אותו בסוף המשבר הזה כבעל חוב.