בפברואר 1997 הקימו ארבע תושבות הצפון, כולן אמהות לחיילים ששירתו באותה עת בלבנון, תנועת מחאה בשם "ארבע אמהות". התנועה קמה בעקבות אסון המסוקים, שבו נהרגו 73 חיילים בהתנגשות בין שני מסוקים שהיו בדרכם לרצועת הביטחון מצפון לגבול. ההלם מהתאונה הציף כעס גדול על כך שממשלת ישראל לא קיימה את הבטחתה לסגת מלבנון, והביא להקמת אחת מתנועות המחאה המשמעותיות שהיו במדינה.
הנשים שהקימו את התנועה לא היו קצינות בכירות בצבא. הן לא היו לוחמות, לא היתה להן שום התמחות בנושאי צבא וביטחון. הקשר המשמעותי שלהן לצה"ל היה היותן אמהות לחיילים בשירות חובה. הן הבינו שהדאגה לגורלם של בניהן היא כוח מספיק גדול ולגיטימי כדי להניע תנועת מחאה גדולה.
ההתחלה לא היתה פשוטה. שיח של אמהות אינו מקובל בציבוריות הישראלית, שמעדיפה ככלל לעסוק בשיקולים צבאיים וביטחוניים על פני חשש לגורלם של חיילים. התגובה הרווחת היתה אז "מה הן מבינות בכלל?", והן הואשמו בפגיעה במורל הצבאי והלאומי. למרות כל זה, הן הצליחו לערער בהדרגה את תפיסת העולם המקובעת של הישראלים ושל המערכות הצבאיות והמדיניות בהקשר הלבנוני, כשקראו: די להקריב את ילדינו על מזבח האיוולת.
ההפגנות שהן ארגנו הלכו וגדלו, בשעה שהמסרים שלהן חלחלו לתודעה הציבורית. מארבע אמהות הן הפכו לרבבות. התקשורת הישראלית חיבקה את התנועה, ונתנה לאנשיה במה קבועה בתוכניות האקטואליה. הנשים ארגנו צעדות מחאה, נפגשו עם בכירים ישראלים והפכו לקול לגיטימי בשיח על "הבוץ הלבנוני", שעד אז היה נחלתם של גברים מהמערכת הביטחונית בלבד. הגנרלים בזו להן, אבל הציבור האזין להן.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
