על העיוורון - לוויית הרב עובדיה יוסף והתקשורת החילונית
הלוויה הגדולה בתולדות ישראל היתה מפגן נדיר בעוצמתו של ציבור שש"ס היא ביתו ונחמתו, והמחשה לכישלונה של התקשורת במשך השנים בהבנת מורכבתו של המנהיג הרוחני והשפעתו על המזרחיים.
הלוויית הענק של הרב עובדיה יוסף היתה במובנים רבים, ובייחוד בדרך שבה השתקפה בתקשורת, תמונת ראי של המחאה החברתית ההמונית שפרצה בקיץ 2011.
ממבט ראשון, ההשוואה בין שני האירועים מופרכת. אולם כשמנסים לפענח את עוצמתה של הלוויה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל, מבינים שמה שהתרחש כאן חורג בהרבה מהאבל הכבד על אדם גדול בתורה. זוהי גם מחאתו של ציבור מזרחי שש"ס היתה לביתו ולנחמתו.
אמנם בלוויית הרב יוסף נכחו גם מתנחלים וחרדים-אשכנזים, אבל בראש ובראשונה היה זה רגע מכונן בתולדותיה של המזרחיות הישראלית, גם החילונית.
מחאת קיץ 2011 היתה במהותה התקוממותו של השבט הלבן. לא במקרה היא הכתירה את יאיר לפיד ונפתלי בנט כמנהיגיה הטבעיים וקנתה לה מקום בקונצנזוס של התקשורת הממוסדת. לעומת זאת, המחאה החברתית המזרחית הש"סניקית נתפשה תמיד באותה תקשורת עצמה כבכיינית ונלעגת - מחאה סוג ב'.
