הזעם העממי נגד ישראל

שתי התבטאויות חריפות בעניינה של מדינת ישראל הדהדו בתקשורת כאן בשבוע שעבר (2 בנובמבר). מצפון הכחיש בתוקף ובשפה שאינה משתמעת לשתי פנים שר החוץ של טורקיה, אהמט דאבוטולו, פרסומים שמקורם במדינות המפרץ ובלבנון לפיהם סיפקה ארצו לישראל מידע מודיעיני שסייע בביצוע התקיפה, שיוחסה לה, נגד מטרות בסוריה. "טורקיה מעולם לא שיתפה פעולה עם ישראל נגד מדינה מוסלמית אחרת ולעולם לא תעשה זאת!", הצהיר נחרצות.

מדרום התפרסמה התבטאות נחרצת לא פחות של שרת החוץ של דרום אפריקה, מאיטה נקואנה-משבנה, שהשוותה בין מאבק השחורים באפרטהייד לבין מאבקם של הפלסטינים בכיבוש הישראלי. "בפעם האחרונה שראיתי את מפת פלסטין", אמרה, "לא יכולתי לישון בלילה. הנקודות (שמרכיבות אותה - שטחי A) הן קטנות יותר ממדינות החסות". כוונתה לאותם "בנטוסטנים" שבהם ניסה משטר האפרטהייד לרכז את האוכלוסייה השחורה כדי להקל את השליטה בה.

השרה הדרום אפריקאית הצהירה, שבשל היעדר פתרון מוסכם למאבק הלאומי הפלסטיני, מקפיאה ארצה את כל ביקורי השרים במדינת ישראל ולהיפך.

מעניין לציין שבשני המקרים האלה נאמרו הדברים במהלך ביקור של שר החוץ האיראני ג׳וואד זריף במדינות. מעניין עוד יותר שבשתי הבירות, פרטוריה ואנקרה, ואפילו בטהרן, הייתה פעם נוכחות ישראלית משמעותית. כל השלוש: טורקיה, דרום אפריקה ואיראן היו בעבר בעלות ברית אסטרטגיות, מהמעלה הראשונה, של מדינת ישראל.