הקשר בין הקיפאון המדיני למזג האוויר הקפוא
המשרד להגנת העורף הוקם ב-2011 מסיבות פוליטיות, כדי לשמור על ממשלה שהעדיפה קיפאון מדיני. אין פלא שבסופה הגדולה שעברה על ישראל, במקום לתת מענה לאזרחים, הוא פשוט קפא.
המשרד להגנת העורף הוקם בינואר 2011 בימי ממשלת נתניהו השנייה מסיבות פוליטיות מובהקות ולמטרה עיקרית אחת: לשמר את הקיפאון המדיני. בנימין נתניהו ושר הביטחון שלו אהוד ברק היו באותם ימים נתונים ללחצים עזים מצד בכירי מפלגת העבודה, חבריהם לשולחן הממשלה השרים בנימין בן אליעזר ויצחק בוז'י הרצוג. הם דרשו להתניע את התהליך המדיני עם הפלסטינים, ואיימו בפרישה מהממשלה במידה שהקיפאון יימשך.
ברק ונתניהו, אז צמד החמד של הפוליטיקה הישראלית, מאסו באיומים האלה. ברק רצה להמשיך להחזיק בתפקיד שר הביטחון, נתניהו רצה אותו לצדו בהתמודדות עם הסוגיה האיראנית, והשניים חששו לשלמות הקואליציה. זה היה הרקע להקמתה, כמעט בן לילה, של סיעת העצמאות שהתפלגה ממפלגת העבודה. מלבד היו"ר ברק, העצמאות כללה את השר שלום שמחון, את סגני השרים מתן וילנאי ואורית נוקד ואת ח"כ עינת וילף. תמורת העריקה ממפלגת האם הובטח לנוקד ווילנאי שדרוג לשרים: היא מונתה לשרת החקלאות, ולווילנאי, האלוף במילואים שהיה עד אז סגן שר הביטחון, הוקם משרד חדש: המשרד להגנת העורף.
גם היום, ארבע שנים אחרי, אי אפשר למצוא שום מניע אידאולוגי למהלך שבסופו פלט את חמשת חברי העצמאות מחוץ למערכת הפוליטית. לעומת זאת, המשרד להגנת העורף שנולד בחטא נשאר עמנו עד היום, החליף מאז עוד שני שרים, וכלל לא ברור מהי תרומתו לחיינו. אם היינו צריכים מראה שתוצב בפנינו ותוכיח לנו שוב עד כמה מערכת השיקולים הלאומית נגועה עד היסוד בשיקולים פוליטיים, קיבלנו אותה בסוף השבוע האחרון בדמות הסערה הגדולה שריתקה מאות אלפי אנשים לבתיהם, עשרות אלפים מהם מנותקים במשך ימים מחשמל וממים, בתוך כאוס אחד גדול. ארבעה ימים לאחר תחילת הסופה, החיים בעשרות ישובים עדיין לא חזרו למסלולם.
