בין ואדי סליב לעמיר פרץ: על הגזענות בפוליטיקה הישראלית
55 שנים אחרי מהומות ואדי סליב, התפיסות הגזעניות של דור המייסדים כלפי האוכלוסייה המזרחית מניעות גם היום את המנגנונים הפוליטיים והחברתיים בישראל
זמן קצר לאחר שהביס את שמעון פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בנובמבר 2005, הכריז עמיר פרץ בחגיגיות על סופו של המתח העדתי בחברה הישראלית. "הרגע הזה הוא הרגע של קבורתו של השד העדתי", אמר בנאום הניצחון שלו. אולם, עד מהרה גילה פרץ, יליד מרוקו, שקהילות רבות שתמכו במפלגה עוד מימי מפא"י, גם בערים הגדולות וגם בקיבוצים, נוטשות את העבודה יחד עם פרס ועוברות לתמוך בקדימה.
סקרים פנימיים שהזמין מטה פרץ לקראת הבחירות לכנסת ב-2006 הראו שכשישה מנדטים, הנמנים על מה שנהוג לכנות "השבט הלבן", הסירו את תמיכתם מהמפלגה. בעיניהם הוא היה מנהיג סקטוריאלי מזרחי. העבודה בראשותו קיבלה 19 מנדטים בבחירות, רק מכיוון שהצליח לגייס אלקטורט חלופי מקרב ערי הפריפריה.
בהמשך גילה פרץ שהשד העדתי, אותו אחד שכביכול קבר בליל ניצחונו בפריימריז, מאיים לקבור דווקא אותו תחת מפולת של סטריאוטיפים ורמיזות גזעניות, שהגיעו לשיאם במלחמת לבנון השנייה כשכיהן כשר ביטחון. כשדיבר אחר כך על ההתפכחות שחווה באותם ימים, ועל אכזבתו מכך שלא הצליח להיות מנהיג ממלכתי של כלל הציבור, הוא עשה זאת בצמצום ובעדינות. פרץ לא רצה, ובצדק, להפוך למזרחי הבכיין התורן של הפוליטיקה הישראלית.
טענות על קיפוח ופערים חברתיים, כשהן נשמעות מפי פוליטיקאי מזרחי, יתקלו בדרך כלל בחשדנות וייחשבו לבכיינות. בחוגים הפוליטיים קיימת תמימות דעים על כך שהמחאה של קיץ 2011 הצליחה לסחוף אחריה מאות אלפי ישראלים, מכיוון שהצעירים שהובילו אותה הוציאו את המאבק החברתי מהנישה המזרחית סקטוריאלית והפכו אותו לממלכתי.
