למה נתניהו וליברמן אדישים מול קריסת משרד החוץ?
השביתה הכללית שנפתחה השבוע במשרד החוץ היא פרק נוסף בסיפור דעיכתה של הדיפלומטיה הישראלית. אז מדוע ראש הממשלה ושר החוץ ממשיכים לעמוד מן הצד?
קשה להבין מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן עמדו מן הצד במשך חודשים ארוכים מול מאבקם המוצדק של עובדי משרד החוץ לשיפור שכרם ותנאיהם. דווקא בתקופה שבה ישראל נדרשת לגייס את כל כוחותיה לטובת המאבק ההסברתי בחרמות ובדה-לגיטימציה ברחבי העולם, הוכרזה (24 במארס) במשרד החוץ לראשונה שביתה כללית.
החלטתו חסרת התקדים של ועד העובדים להשבית את עבודת המשרד, על כל 103 נציגויותיו בחו"ל, צריכה לשמש צלצול השכמה לראש הממשלה ולשר החוץ, כדי שיסייעו למאבקו של הסגל הדיפלומטי ויביאו לסיומו המהיר של המשבר הזה. דווקא נתניהו וליברמן, שניצבים בחזית התהליך המדיני ומודעים לנחיתות הישראלית אל מול ההסברה הפלסטינית, היו צריכים לגלות רגישות יתרה למצוקתם של אנשי שירות החוץ שנמצאים לצדם בחזית הזאת.
טענותיו של ועד העובדים צודקות בבסיסן: בעשור האחרון שכרם של עובדי משרד החוץ הלך ונשחק, מצב שהביא בתקופה הזאת, כך עולה מהנתונים שהם הפיצו, לפרישתם של כשליש מהעובדים על רקע כלכלי. לכן כלל לא ברורה תגובתו התוקפנית של ליברמן, שאמר כי השביתה היא "החלטה אומללה שמראה על איבוד עשתונות", במקום לגבות את עובדיו או לכל הפחות להביע הזדהות עמם. דווקא תגובתו האטומה של השר מוכיחה כי לא הייתה לעובדיו ברירה אלא לנקוט את הצעד הקיצוני הזה. אולי כעת, כששר החוץ וסגנו לא יוכלו להיכנס ללשכותיהם בירושלים בגלל השביתה, כששערי הנציגויות הישראליות בעולם יהיו נעולות, וכשהזירה ההסברתית תופקר לחלוטין, משהו ייקח ברצינות את דרישותיהם.
בסוף השבוע המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נבה אמורה להצביע על חמש החלטות גינוי נגד ישראל, שאחת מהן כוללת קריאה לעידוד חרם על ההתנחלויות. בשל השביתה הצד הישראלי בקושי יישמע, אם בכלל. אירועים כאלה מתרחשים על בסיס שבועי. הקריאות לחרם לא עוצרות, וההסברה הפלסטינית יכולה כעת לפעול באין מפריע.
