שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך

בשבוע שעבר [16 במרץ] כתב הסופר הערבי-ישראלי איימן סיכסק, מוסלמי יליד יפו, פוסט משועשע-מוטרד בפייסבוק. "הוזמנתי לארוחת ליל הסדר אצל חבר קרוב. בפעם הראשונה גם הסכמתי", הוא כתב, "אלא שלאחר יומיים התברר, שמשום שאחד המוזמנים האחרים, בן משפחה של אותו חבר, הוא עובד שירות הביטחון הכללי, ייתכן שאסור לו לשהות איתי באותו החדר(!), ושכרגע מועמדותי להשתתף בארוחה נשקלת מחדש. משמע, אני בבדיקה של השב"כ".

הפוסט גרר כמה תגובות מזדעזעות ולא מעט מלאות הומור ("תיזהר שלא ידביקו לך את גניבת האפיקומן", כתב אחד המגיבים). אחרים הזמינו אותו אליהם, כמו פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שכתב: "איימן, אתה תמיד מוזמן אלינו. אין לנו חברים בשב"כ".

אלא שלטענת השב"כ, אין בכלל הנחייה כזו. בתגובה לפנייה בעניין, ענו ממשרד ראש הממשלה, בשם השב"כ, כי "המקרה המתואר כלל אינו מוכר לנו. ככלל, הטענה כאילו ישנה הנחייה האוסרת על עובדי שב"כ לשהות בסיטואציה חברתית עם בן מיעוטים, מופרכת ומשוללת כל יסוד".

דווקא התגובה הרשמית של השב"כ מעידה יותר מכל על הנורמה בחברה הישראלית: גם בלי הנחייה מפורשת, הישראלי הממוצע מעדיף קודם כל לחשוד בערבים ולהימנע מהתחברות עמם. ההנחה הישראלית הבסיסית היא שאי אפשר לדעת למי שמורה נאמנותם של הערבים, ובנסיבות חברתיות, ודאי כאלה שכוללות שתייה מרובה של אלכוהול (כמו בליל הסדר, המחייב שתיית ארבע כוסות יין), מי ששומר על סודות מדינה עלול לגלות חלק מהם בשכרותו לאותו אורח ערבי, שמצדו, כך מדמיינים הישראלים, ירוץ לעשות בהם שימוש לאומני נפשע.