צוק איתן: שמועות בישראל מחליפות מידע פורמלי

"תראי את הטנק השרוף. יש שם עשרה חיילים הרוגים", אמר לי נהג המונית שאליה נכנסתי בתל אביב, והעביר לי את מכשיר הטלפון החכם שלו. על הצג הייתה תמונה של טנק הפוך עולה באש. זה היה ביום ראשון בבוקר (20 ביולי) כשהארץ כולה הוצפה בגל שמועות על הרוגים ופצועים מהלחימה הקרקעית בעזה.

"מי שלח לך את זה? אולי זה מזויף? אולי זו לוחמה פסיכולוגית של החמאס?", שאלתי, והנהג השיב: "יש לי חבר ב-Ynet. הוא שלח לי בוואטסאפ". ניסיתי לשכנע אותו שאני עיתונאית ואיני מכירה אינפורמציה כזאת, ושעדיף שימנע מלהפיץ את המידע, אבל הוא היה בטוח שהדיווח שקיבל אקסקלוסיבי ונכון, ולא הבין מדוע אני מתעקשת להחריב לו את מסיבת האקסלוסיביות.

המפגש עם נהג המונית הגיע אחרי כמה וכמה הודעות שקיבלתי משעות הבוקר על חיילים הרוגים בעזה. המספרים נעו בין שבעה לשבעה עשר. בהמשך הגיעו הודעות עם שמות ההרוגים לכאורה. גם כשהסברתי למפיצי הרשימות האלה שייתכן כי אינן נכונות, וכי הן עלולות לגרום נזק וכאב אדירים לאמהות ולאבות שמאחורי השמות האלה, הם לא הבינו מה לא בסדר במה שהם עושים.

הזרם הפרוע הזה של מידע, עוד לפני שדובר צה"ל מסר הודעה רשמית על האירועים ולפני שבמערכות התקשורת ידעו לספר על המתרחש, הכעיס וריתק אותי בה בעת. איזה חייל מעז לצלם את ארונות הקבורה שהכינו ברבנות הצבאית עבור החללים, ולהפיץ את התמונות בין מכריו בטלפון? על איזה צורך אנושי עונה המעשה הזה? כמה אטום צריך להיות כדי לא להבין שמדובר במעשה חולני? מאות אלפי ישראלים שנחשפו למידע הזה המשיכו להפיץ אותו בוואטסאפ לכל עבר. הם לא הבינו, ואולי לא היה אכפת להם, שהם לוקחים חלק במעשה נבזי.