ילדים בשדה הקרב: על מחדל פינוי עוטף עזה
אם הממשלה היתה מחליטה בזמן על מבצע פינוי מאורגן של משפחות היישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה, כפי שנדרש ממנה, ייתכן שמותו של הילד דניאל טרגרמן בן הארבע היה נמנע.
בימים הראשונים למבצע צוק איתן פנו נציגים ממשרד האוצר אל מרכז המועצות האזוריות, וביקשו להעריך את עלותה של תוכנית פינוי לכ-3,000 מתושבי עוטף עזה המתגוררים באיזור, על גבול הרצועה. היישובים הללו, ברובם קיבוצים, מכונים "יישובי הפצמ"רים", אבל במילים פחות מכובסות הם בשר התותחים של המערכה בעזה.
בניגוד ליישובי המרכז, שמערכות ההגנה נגד טילים מספקות להם התרעה של דקה או דקה וחצי לפני פגיעת רקטה, ביישובים האלה עוברות במקרה הטוב 15 שניות מרגע האזעקה ועד נחיתת פצצת המרגמה. במקרה הרע עוברות בקושי שלוש שניות.
יו"ר מרכז המועצות האזוריות, שמוליק ריפמן, לא בזבז זמן והורה על עבודת מטה מהירה לחישוב עלות העברת התושבים מהאזור למשך כחודש. הוא הגיש למשרד האוצר מסמך שמעריך את פרויקט החירום הזה בכ-20 מיליון שקלים.
לכאורה, הפנייה ממשרד האוצר מצביעה על התנהלות ממשלתית מסודרת ואחראית, שלוקחת בחשבון את משמעויותיה של מערכה ממושכת, ואת הצורך להעניק ביטחון לאזרחים שנמצאים בטווח סכנה מיידית. אולם מה שקרה בצוק איתן הוא ההפך הגמור. עד עכשיו לא ברור מה עלה בגורל המסמך, וממילא לא הייתה כוונה לתקצב את מלוא הסכום שריפמן נקב בו. יתרה מזאת, מהיום הראשון ללחימה, כשהפצמ"רים נחתו ללא הרף בקיבוצי הגדר, והפכו אותם לשדה קרב לכל דבר עם הרוגים ופצועים, ההנהגה הישראלית הרחיקה את עצמה מהבעיה. גם אם הדברים לא נאמרו מפורשות, המסר מהתנהלות הממשלה היה שהאחריות על ביטחונם של התושבים המופגזים היא אך ורק בידיהם.
