מתינות, הגרסה הישראלית

הודעה מפתיעה יצאה מלשכתו של נשיא מדינת ישראל ביום שישי, 23 בינואר 2015. האזרח מספר אחת התבשר על מות עבדאללה בן עבד אל-עזיז, מלך סעודיה, ומצא לנכון להספידו.

ספק אם בהיסטוריה בת 67 השנים של ישראל, פירסמו ממשלתה או נשיאה הודעה כה חמימה בעקבות מותו של מנהיג ערבי, שאין לירושלים יחסים רשמיים עמו. ריבלין החמיא למלך המנוח כאילו היה אחיו לדרך. הוא כינה אותו "דוגמה למנהיגות שורשית, שקולה ואחראית". הוא קבע, כי המלך פעל כגורם ממתן "המכבד את רגישותה וקדושתה של ירושלים וחותר לקידום חזון אזורי משגשג".

ספק אם מיליוני אזרחיה השיעים של סעודיה, שנרדפים על ידי השלטון ונחשבים בעיניו אזרחים סוג ב', היו מאמצים את מילותיו של נשיא מדינת ישראל. מעניין מה היו חושבים עליהן מיליוני הפליטים בעיראק, או מאות האלפים שאיבדו את יקיריהם בסוריה, בפיגועים של מיליציות חמושות הנתמכות על ידי מדינות סוניות.

ירושלים אינה נרתעת מלחבב רשעים, ובסוף נופלת בפח שטמנו לה. בעולם ציני ואכזרי כמו זה שבו אנחנו חיים, אפשר בהחלט להבין את מנהגה זה של ישראל - מדינה דמוקרטית חפצת חיים בלבו של מזרח תיכון נפיץ. מנהיגיה חשבו כי אם אי אפשר להפוך את המשטרים השכנים לליברליים, אז לפחות מוטב לכרות עמם בריתות אינטרסים, גלויות יותר או פחות. זוהי ריאל-פוליטיקה, ואפשר להבין אותה. אבל המדיניות הזו מביאה איתה מכבסת מלים עבריות שנועדה להגדיל ולייפות את פני המשטרים העריצים, אותם משטרים שהולידו את מחזות הזוועה שבהם אנו צופים בימים אלה בשכונתנו. שהרי דיקטטורות מעולם לא היו הפתרון לתסכול ההמונים ולקיצוניות שפשתה בהם. הן היו הבעיה.