התפטרותו של השר להגנת הסביבה אבי גבאי ביום שישי [27 במאי], הוצגה לציבור על ידי מרבית כלי התקשורת כצעד אמיץ. כצפוי, גם האופוזיציה עטה על נאום הפרישה של השר ממפלגת "כולנו", אשר הסביר שלא יכול היה לשאת את הדחת משה יעלון ממשרד הביטחון, והפכה אותו (את גבאי) לגיבור היום.

דרמת ההתפטרות שקעה במהירות, ואזהרותיו של גבאי מפני חורבן בית שלישי לא שינו דבר. אבל גבאי, שלא בלט באופן מיוחד כשר להגנת הסביבה ולא הצליח למנוע או להשפיע על מתווה הגז לו התנגד, פרש כ"מנצח" ולא עומת עם שאלות קשות.

בראש ובראשונה: מדוע אדם ערכי כמוהו, שהגיע לפוליטיקה כדי לשנות והיה שותף להקמת מפלגה חברתית, נוטש את הציבור שהעניק עשרה מנדטים לכולנו ולא מנסה לקרוא תיגר מבפנים? אילו גבאי היה הופך לשר לעומתי בתוך הממשלה, למוכיח בשער בזמן אמת מפני מדיניות קיצוניות – הייתה הביקורת שלו אפקטיבית הרבה יותר מאשר נאום בומבסטי על התפטרות חפוזה ולא נהירה עד תומה.

קשה להשתחרר מהתחושה, שבקלות רבה מדי ויתר גבאי על מקומו סביב שולחן הממשלה, כמאמר השיר "מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם" ("מחכים למשיח"). מי שהוצנח לפוליטיקה על ידי משה כחלון פשוט דילג הלאה בקלילות, ולכן בחוזה בינו לבין הציבור גבאי ראוי לציון נכשל. פרישתו של גבאי מוכיחה, שבשיטת המשטר הפרלמנטרית הישראלית לא תמיד שר מקצועי מחוץ לפוליטיקה הוא הדבר הנכון.