היום [16 באוקטובר] מציינת ישראל 30 שנה בדיוק לנפילתו של הנווט רון ארד בשבי כוחות "אמל" בלבנון, נפילה שהפכה עם השנים לצלקת הישראלית האולטימטיבית, טראומה לאומית שנמשכת כבר שלושה עשורים ללא פתרון. ישראל השקיעה במאמצים לברר מה עלה בגורלו של ארד או להחזירו ארצה סכומי עתק ואנרגיה אינסופית, כולל מבצעי חטיפה מסמרי שיער של סיירת מטכ"ל בעומק לבנון, חקירת עדים או מקורות בכל רחבי העולם והעמדת כל המערך המודיעיני הישראלי לטובת המטרה, אך לשווא.
גם היום, שלושים שנה אחרי שארד צנח ממטוס הפנטום שלו מעל מחנות הפליטים בצידון, אין לישראל ידיעה ברורה האם הוא חי או מת, מה עלה בגורלו ואיך התפספסה ההזדמנות להחזיר אותו הביתה.
מטוס הפנטום בו היה ארד הנווט חווה פיצוץ במהלך גיחת הפצצה על מטרות של אש"ף בצידון. הטייס ישי אבירם והנווט רון ארד נטשו את המטוס בהצלחה. יחידת החילוץ המוטס של חיל האוויר הישראלי הצליחה, במבצע מסוכן ומורכב, לחלץ את אבירם מעומק השטח הלבנוני באמצעות מסוק. ארד, לעומת זאת, נעלם. הוא נפל לידי הכוחות הלוחמים של מיליציית אמל, שנשלטה אז על ידי נביה ברי ואחד מאנשיו הנאמנים, מוסטפא דיראני, שהחזיק בארד במתקן המעצר של המיליציה בביירות. בשנתיים הראשונות ניהלה ישראל משא ומתן עם ברי ודיראני, המחיר להחזרתו של ארד כבר נקבע (אסירים לבנונים וסכומי כסף משתנים) ונחשב, בהשוואה למחירים הנדרשים היום, למחיר מציאה.
העסקה לא הבשילה בגלל הדרג המדיני. ראש הממשלה יצחק שמיר, ובעיקר שר הביטחון יצחק רבין, היססו לחתום על העסקה בגלל טראומה קודמת, שהתרחשה ב-1985, כשישראל שחררה 1,150 אסירים ביטחוניים, רובם פלסטינים, תמורת שלושה חיילים ישראלים שנשבו על ידי כוחותיו של אחמד ג'יבריל בלבנון. העסקה גררה ביקורת ציבורית נוקבת ומוצדקת על הממשלה ורבין התקפד. הוא גרר רגליים, משך זמן וקיווה לשיפור בתנאי העסקה. חלון ההזדמנויות נסגר במהירות ופחות משנתיים לאחר שארד נעלם, אבד איתו הקשר, עד היום.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
