שנת תשע"ז תסומן בהיסטוריה הישראלית כשנת החטאים. החטא הגדול ביותר הוא המעשה המגונה בתקווה לשלום. בימים לא כל כך רחוקים, נהגנו לשלוח ליקירינו איגרות "שנה טובה" ולהוסיף "שנת שלום". בשנים האחרונות, ויותר מכך בשנה היוצאת, המברכים ב"שנת שלום" נחשבים במקרה הטוב להזויים ובמקרה הרע לשמאל קיצוני.

השיח האסטרטגי על הסכסוך הישראלי-ערבי, הכיבוש וההתנחלויות, פינה את מקומו לטיעונים קולניים בעד או נגד ביבי ושרה: ״האם בגלל כמה חמגשיות צריך להדיח ראש ממשלה?״, ״יש לכם מישהו יותר טוב מביבי?״. רוב הישראלים, אלה שממקמים את עצמם בין הימין המתון למרכז-שמאל, אומרים בצער כי אין פרטנר פלסטיני לשלום. אנשי הימין הקיצוני אומרים בשמחה שאין פרטנר פלסטיני לשלום. בשמאל הציוני אומרים בעצב, כי מתברר שאין פרטנר ישראלי לפתרון שתי המדינות. בשמאל האנטי-ציוני אומרים בסיפוק כי מתברר שאין פרטנר פלסטיני וישראלי לפתרון שתי המדינות.

החטא השני בחומרתו הוא חטא גניבת הדעת של הבריות, מקטן ועד גדול. אין ביטוי מובהק לכך יותר מבחירתה של שרת המשפטים איילת שקד להציג לפני כשבועיים (29 באוגוסט) את ערך זכויות האדם כמתחרה בערכי הציונות. איש מחבריה סביב שולחן הממשלה לא התקומם נגד הפרשנות הגזענית של החזון הציוני. הרי כולם עשו השנה יד אחת במערכת החקיקה וההסתה נגד ארגוני זכויות אדם. הם שיתפו פעולה בקידומו של חוק שמכשיר גזילת אדמה מאדם בגלל שהוא לא יהודי, כדי להעבירה לבעלותו של יהודי. מכבסת המילים של הכיבוש מצאה לחוק הגזעני הזה את המונח גונב הדעת "חוק ההסדרה". בכותרת המכובסת "חוק הלאום", הכנסת עשתה השנה עוד צעד לקידום חוק שמדיר מהמדינה 20 אחוז מאזרחיה, במסווה של זכות ההגדרה העצמית. גניבת הדעת חדרה השנה ביתר שאת לגני הילדים ולבתי הספר הממלכתיים. כך, תינוקות של בית רבן למדו שתפילת הגשם היא חלק מנהלי העבודה של כל חקלאי יהודי, באותו מעמד של חריש זריעה וקציר.