תל אביב איננה גוזלת שינה מעיניהם של פוליטיקאים ערב בחירות. כמעט תמיד ניתן לדעת מראש כיצד היא תצביע. היא נחשבת לעיר הליברלית ביותר בישראל, היסטורית היא העניקה תמיכה גדולה מאוד למרצ ולמפלגת העבודה, והיא גם טרנדית מאוד: מפלגות האמצע החולפות תמיד זכו אצלה לתמיכה. כך למשל התנועה הדמוקרטית לשינוי ב-1977, שינוי בראשות יוסף טומי לפיד ב-2003, הגמלאים ב-2006, וכמובן – קדימה באותה שנה, וגם כחול לבן בבחירות הרחוקות ההן, שנערכו באפריל השנה, שבהן זכתה ב-45.7% מקולות הבוחרים בעיר העברית הראשונה.

תל אביב (אם לשפוט על פי נתוני אפריל למשל) מעניקה פחות מ-5% לחרדים, כ-3% לרשימות הערביות, כרבע מקולותיה לליכוד ולמפלגות לוויין שלו, וכמעט 70% מצביעים עבור מפלגות המרכז-שמאל בתצורותיהן השונות.

אבל הסוד הגדול הוא שתל אביב אינה מצביעה; בבחירות לכנסת ה-21 באפריל היו בתל אביב כ-426 אלף בעלי זכות בחירה, אבל מספר המצביעים בפועל היה רק 268,795. אחוז ההצבעה עמד על 63.04% – נמוך בכ-8% מן הממוצע הארצי (שעמד אז על 68.46%). מבחינת הימין זו בשורה חשובה מאוד: אחד המאגרים הגדולים ביותר בארץ של קולות המרכז והשמאל נוהג לצאת להפסקה בעיר המתגאה בכך שאין בה הפסקה. אין ספק שמבחינת הליכוד זה מצב שלא יכול להיות טוב ממנו. השאלה היא, מדוע המפלגות הליברליות מעדיפות להתבונן בהתפלגות ההצבעה ולא בשיעור המצביעים?

בהצגה השנייה של מערכת הבחירות 2019 יש לאופוזיציה מטרה ברורה הרבה יותר מזו שהייתה לה לפני חצי שנה: בבחירות הקודמות באפריל המטרה הייתה לזכות בכמה שיותר מנדטים, מתוך ידיעה שאין אפשרות להקים ממשלת מרכז-שמאל על פי הסקרים, וכי הסיכוי הטוב ביותר הוא ממשלת אחדות לאומית בין כחול לבן לליכוד ברוטציה כזו או אחרת; הפעם המטרה היא למנוע מנתניהו להשיג את המנדט ה-61, ולהביא את הימין, לכל היותר, למצב שבו שהיה באפריל, מתוך הבנה שהפעם תהיה ישראל ביתנו מוכנה לשחק משחק משוחרר הרבה יותר במרכז המפה.