לפעמים קשה לקבוע מה מפתיע יותר - המהלכים שהנשיא דונלד טראמפ נוקט במזרח התיכון, או ההפתעה הרבתי שבה המהלכים הללו מתקבלים בירושלים? ומה חמור יותר: מדיניות החוץ של ממשל טראמפ בכלל ומדיניות המזרח התיכון שלו בפרט, או מדיניות בת היענה של בנימין נתניהו, שמכר לציבור (ולעצמו?) רומן משרתות בין שני המנהיגים? כבר בדצמבר אשתקד [2018] נזף טראמפ במבקרי החלטתו, להסיג את שארית הכוחות האמריקאים מסוריה ולהפקיר את בני בריתה במלחמה נגד דאע"ש לחסדיו של הנשיא אסד. "האם ארצות הברית רוצה להיות השוטר במזרח התיכון", הטיח בהם טראמפ, "מבלי לקבל דבר בתמורה, לסכן חיי אדם ולבזבז מיליארדים בהגנה על מי שברוב המקרים לא מעריך אותה?"
נכון, נתניהו מעריך מאוד את מי שהוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר "הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן". הוא אפילו כיבד את טראמפ בשלט גדול בפתחו של יישוב קטנטן (בגולן) ובמודעות תעמולה ענקיות. "אנחנו מעריכים מאוד את תמיכתה החשובה של ארה"ב, שאף התגברה מאוד בשנים האחרונות, וכן את הלחץ הכלכלי האדיר שארה"ב מפעילה על איראן", אמר נתניהו בטקס האזכרה השנתי לחללי יום הכיפורים [10 באוקטובר].
עם או בלי קשר להחלטה של טראמפ להפקיר את הכורדים לגורלם, המשיך נתניהו ואמר כי "עם זאת, אנו תמיד זוכרים ומיישמים את הכלל הבסיסי שמנחה אותנו – ישראל תגן על עצמה, בכוחות עצמה". אם ישראל יכולה להגן על עצמה בעזרת צבאה המשוכלל, מדוע נתניהו האיץ בנשיא טראמפ לקדם חוזה הגנה עם ישראל?
כל סטודנט ליחסים בינלאומיים יודע שהיחסים המיוחדים שיש לישראל עם ארה"ב הם מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה של ישראל ובייצוב גבולותיה. ישראל נהנית במשך שנים מהתפיסה הרווחת בסביבה, שהכרזת מלחמה עליה כמוה כהכרזת מלחמה על ארה"ב. התפיסה הזאת משמשת אבן יסוד בביטחון הלאומי של ישראל. כיצד צריכים בסביבה הזאת לפרש את ההבלגה האמריקאית על התוקפנות האיראנית כלפי סעודיה וכלפי ארה"ב עצמה?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
