פעמיים הפסיד הליכוד את השלטון מאז שמנהיגו המיתולוגי, מנחם בגין, כבש אותו לראשונה ("המהפך") מידי מפלגת השלטון האבסולוטית דאז, המערך (מפלגת העבודה של היום) ב-1977. באותן פעמיים החזיר הבוחר הישראלי את הליכוד אל ספסלי האופוזיציה של הכנסת, מכיוון שזה הושיב את ישראל על ספסלי האופוזיציה של העולם. בשנת 1992 העניש הציבור את הליכוד בראשות יצחק שמיר על חלקו במשבר עם הנשיא ג'ורג' בוש האב בנושא ההתנחלויות. כעבור שבע שנים, סילק הבוחר את בנימין נתניהו מלשכת ראש הממשלה (בתקופת כהונתו הראשונה) לאחר שהנשיא קלינטון סגר בפניו את שערי הבית הלבן.
לא עוד. לפי הסקרים, בפתחה של שנת 2013 היוצרות מתהפכות; ארבע שנים של השקעה בקמפיין הפחדה מפני הגרעין האיראני, הטרור הפלסטיני, האיסלאמיזציה של האביב הערבי ו"צביעות העולם" נושאות פרי. הציבור הישראלי צפוי לחזק את אחיזתו של הימין בשלטון ולהצביע נגד העולם, ומה שיותר גרוע – נגד ארה"ב.
התופעה ידועה וכבר פורסמה לא אחת בתקשורת, כולל באתר זה. אבל כאן נשאלת השאלה - מדוע הפעם הציבור לא מעניש את מנהיגיו בעבור זילות הנכס האסטרטגי של היחסים עם ארה"ב? מדוע הפעם, ככל שנתניהו חובט יותר באובמה , הוא רק מתחזק?
הגורם המרכזי להתחזקותו של הימין - ולזאת, אני מניח, יסכימו גם תומכיו - אינו הצלחה יוצאת דופן בתחום הביטחוני, הכלכלי, החברתי, ובטח לא בתחום המדיני. גם לא ריפיון מחנה השמאל ופיצול כוחותיו יכול להסביר את הניצחון הצפוי של נתניהו בבחירות. אני טוען כי סוד התחזקותו של ה"מחנה הלאומי" טמון בזרמי עומק המחלחלים אל גלעין ההוויה הישראלית בשתי ספירות: התודעתית והדמוגרפית.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
