ובזמן הזה אין מלך במצרים. אין שליט חזק, אין יד מכוונת, אין אפילו אדם אחד שכוחו דומה לזה של מובארק בימיו הטובים.

המהפכה במצרים יצרה כאוס. גלי הזעם שהביא להפלתו של מובארק מאיימים להציף גם את שלטונו של מורסי, שהחליף אותו על כס הנשיאות. יכול להיות שהמתרחש בימים אלה במצרים הוא שלב הכרחי באבולוציה שעוברת ארץ הנילוס, אחרי שלטון טוטליטרי של עשרות שנים, אך כעת נותר המרחב המזרח תיכוני ללא מנהיג בולט שיכול להנהיג קו ולהוביל מדיניות. סוריה בוערת, בירדן המלך עבדאללה נושא עיניו לשמיים ומתפלל ש"האביב הערבי" יחלוף מבלי ללבלב בארצו, במצרים, כאמור, מתקשה מורסי להשליט סדר, אפילו באיראן נמצא אחמדינג'אד בחודשי כהונתו האחרונים, ולא יתמודד בבחירות הבאות.

ישנה תזה, שעיקרה: "כשהבלגן (המזרח תיכוני) חוגג, ישראל מרוויחה". כך, על פי הטענה, מבינות מדינות העולם, ובראשן ארה"ב ואירופה, עד כמה שונה ישראל מהמדינות שמסביבה. עד כמה היא בולטת לטובה. הדוגמה המושלמת לתזה זו היא אמירתו המפורסמת של אהוד ברק מלפני כמה שנים: "ישראל היא וילה בג'ונגל". רבים ראו באמירה זו את סמל ההתנשאות כלפי הסביבה - התנשאות, שאפיינה את הדרך שבה ישראל תפסה את עצמה ("מתקדמת יותר", "מתוחכמת יותר", "נאורה יותר" מהעמים שמסביבה), עוד הרבה לפני שברק הגדיר אותה בדרכו הציורית.

אבל מעבר להתנשאות, התזה הזו פשוט אינה נכונה. המציאות הוכיחה שוב ושוב כי ישראל מושפעת עמוקות מהג'ונגל שמסביבה. שבסופו של יום, ישראל היא חלק מהמזרח התיכון, הסכסוך הישראלי פלסטיני בעינו עומד, ואובדן המנהיגים והמנהיגות של שליטי האזור עלול לפגוע גם בה.