אף אחד בישראל לא הופתע מפרסום קומץ הציטוטים מפיו של הנשיא ברק אובמה בחדשות "בלומברג" השבוע. ג'פרי גולדברג, שעל אמינותו אין מחלוקת, סיפק את הסחורה שסופקה לו, אבל מדובר בסחורה שסופקה מעט מדי, ומאוחר מדי. אם זוהי נקמתו של אובמה בנתניהו אחרי שביבי היה שחקן נשמה של ממש בקמפיין של מיט רומני, אז עדיף מבחינת נשיא ארה"ב כבר לא לנקום בכלל. נתניהו, שעשה מה שאף ראש ממשלה ישראלי לא העז לעשות לפניו, יכול לטפוח לעצמו על השכם: הוא לקח הימור כושל, אבל בסופו של יום יצא בזול.
אני לא מנסה לייצר משבר בין ארה"ב לישראל. ראשית, כי הוא כבר קיים. לפחות במישור היחסים האישיים בין המנהיגים. ושנית, כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה. ישראל בלי ארה"ב זה כמו דג בלי מים. הוא יפרפר עוד קצת, לפני שינפח את נשמתו. אני ציוני נלהב שסבור שהמונח פטריוטיות אינו מילה גסה, ועדיין אני חושב שנשיא אמריקאי דומיננטי, נחוש ודעתן נחוץ לפעמים לישראל כדי לשמור עליה מעצמה. כשבעשירייה הראשונה של הליכוד מסתובבים 4 אלקינים, כשמפלגתו של מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט, שמושפעת מהקיצונים שברבנים, מאיימת להפוך לשנייה בגודלה בכנסת, ראוי שמדי פעם החברים יבינו שהם עלולים להישאר לבד מול העולם. השמאל הקיצוני בישראל, שמעודד את "הגויים" להטיל עליה חרמות ונידויים, ודוחק בלהקות ואמנים לבטל קונצרטים בתל-אביב בזוי בעיניי לא פחות מהימין הקיצוני. אבל אמריקה, לתפיסתי, חייבת לסמן מדי פעם לישראל את גבולות הגזרה של ההשתוללות שלה, כמו שהורה אחראי מסביר מדי פעם לילד ההיפר-אקטיבי שלו איפה עובר הקו האדום בין מותר לאסור.
את זה, ברק אובמה לא ממש עושה. מדובר בלא פחות מהחמצה היסטורית. בשני העשורים האחרונים נאלצו נשיאים אמריקאים רבים להפשיל שרוולים ולטבול את הידיים, לפעמים עד המרפקים, בביוב שלנו. בוש האב עשה את זה מול שמיר, בוש הבן כמעט עשה את זה מול שרון (אבל שרון הקדים אותו והתיישר מרצון), קלינטון עשה את זה לנתניהו א'. עכשיו, אצל נתניהו ב', עמדת השמירה מופקרת. זה התחיל בעובדה שאובמה פשוט לא בא, וגם בקושי התקשר. "נאום קהיר" לא הניב את התשומות המצופות בעולם הערבי מצד אחד, וגרם לנזקים קשים ברחוב הישראלי מן העבר השני. אובמה לא הבין שהוא צריך לייצר קשר חם, אישי ואינטימי עם הציבור הישראלי. לו שאל, היו מספרים לו עד כמה צמא הציבור הישראלי לאהבה, להכרה, לתשומת לב. אם אובמה היה בא לכאן ומסתכל לישראלים בעיניים, כמו שעשה קלינטון, הוא יכול היה להיות אפקטיבי הרבה יותר עכשיו, כשזה כל כך נדרש. אבל אובמה, במקום להפוך לידיד של הישראלי המצוי, הפך את עצמו לזר, למנוכר, אולי אפילו לאויב. אז ככל שהוא מפנה לנתניהו כתף קרה, כך נתניהו יוצא נשכר יותר, לפחות אצל חלק מהאלקטורט הישראלי. כמה חבל.
נשיא ארה"ב חייב להבין שאין לו את הלוקסוס לזרוק את הנושאים המאוסים האלה מעבר לכתף ולעבור הלאה. המונח שהמציא אובמה, "להוביל מאחור", יכול להצליח במשימה מוגבלת כמו הפלת קדאפי, אבל עלול להיכשל כישלון חרוץ כשמדובר בבעיות יסודיות כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אי אפשר להוביל מאחור, אדוני הנשיא. העולם הזה זקוק למנהיג שיוביל מקדימה, שייתן דוגמה, שיפשיל שרוולים. גם הניסיון להתעלם מהמזרח התיכון ושלל חביות אבק השריפה שצבורות בו עלול לעלות ביוקר. יש למזרח התיכון תכונה מוזרה, אם לא תבוא אליו, הוא יבוא אליך.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
