ההפגנות ההמוניות והאלימות בגדה המערבית בימים האחרונים היו התפתחות צפויה. כל כך צפויה, שבכירים במערכת הביטחון בישראל מדברים כבר בערך שנתיים על האפשרות של התפרצות אלימה בשטחים, וצה"ל נערך עמוקות לתסריט השלילי הזה.

יותר מכל, ההתפתחויות הללו מעידות על מערבולת האיוולת שבה נתון האזור כולו, מערבולת שהיא כולה תוצר של פעולות השחקנים עצמם. ישראל לא השכילה לנצל את שנות השקט האחרונות – שקט שהוא תוצר של פעולתה היעילה של מערכת הביטחון הישראלית והאינטרס של הרשות הפלסטינית  - כדי ליצור מתווה אפקטיבי להתקדמות בתהליך המדיני. למעשה, הממשלה האחרונה בישראל נתנה את הרושם שהיא נגררת בחוסר ברירה, רוקעת ומצווחת, לניסיונות החידוש של תהליך השלום. בשיח הפוליטי הישראלי החלו לעלות רעיונות מופרכים על סיפוח חלק מהשטחים, או המשך הסטטוס קוו כמדיניות מתמשכת. כאילו שהמצב הקיים הוא בר קיימא, ולא משבר תמידי הממתין לפיצוץ.

זו הייתה איוולת, אבל הישראלים לא השתתפו בה לבדה. הפלסטינים, מצדם, נתונים במאבק כוח פנימי חריף, כזה שאיים וממשיך לאיים על הסיכוי להשגת הסדר. ההתמודדות בין החמאס לפת"ח סנדלה את הרשות הפלסטינית, וגרמה לה, באורח קבוע, לטפס על עצים גבוהים - שרחוקים מאוד מרצון אמיתי למו"מ. בין אם מדובר בהקפאת הבנייה בהתנחלויות או בתביעה להכרה באו"ם, הפלסטינים התמקדו בהפעלת לחץ דיפלומטי על ישראל וארה"ב, אך נמנעו מלהיכנס למו"מ עם ישראל, מחשש שכך תקבל ממשלת נתניהו הכרה, והם ייוותרו בלי שום הישג מוחשי. שלוש שנים מאוחר יותר, הרש"פ נותרה בלי מו"מ ובלי הישג מוחשי.

אין פה סימטריה. ישראל, כצד החזק בסכסוך, היא בעלת אינטרס עליון בהגעה לפתרון מדיני. לאור ההתמודדות מול חמאס, לישראל יש עניין רב בחיזוק הצדדים המתונים בחברה הפלסטינית על חשבון הפונדמנטליזם האיסלאמיסטי. הרשות הפלסטינית של אבו מאזן נקטה צעדים אמיצים לחיזוק הביטחון בגדה. חלון ההזדמנויות שנוצר, אחרי האינתיפאדה השנייה, לאור האביב הערבי, חייב ניסיון אמיץ להתקדם בתהליך המדיני. זה לא קרה. השיח בין הצדדים התנהל לא בדיפלומטיה, אלא בהצהרות ונאומים באו"ם. הפלסטינים תרמו את תרומתם הגדולה למצב העניינים הזה; הרשות הפלסטינית נמנעת בעקביות מהתנערות תקיפה מהחמאס. היא החלה לשדר לציבור הפלסטיני מסר מסוכן; החמאס דואג ל"התנגדות", ואילו הרשות מתקדמת בערוץ הדיפלומטי. המסר מסוכן משום שהוא מעניק את הרושם ששני הזרמים הפוליטיים מנסים להגיע לאותו מקום. אבל חמאס, כל עוד אינו מוכן להתנער מאלימות ולהכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ימשיך להיות מצורע – ואילו הרש"פ, בלית ברירה ובחולשתה, החלה לשחק אתו במשחק חיזור קטלני.