תיאורטית, אם נבדוק מהו צירוף המילים הנפוץ ביותר שהוצמד בעברית לשמו של אבו-מאזן, אין ספק שהביטוי "מנהיג חלש" יוביל את הרשימה. מאז אותו יום שבו כינה אותו אריאל שרון כ"אפרוח שטרם צימח נוצות", נמשכת הסאגה הזו של חולשת אבו-מאזן. או שהוא חלש מאוד ולא מסוגל להשתלט על השטח, או שהוא חלש מאוד ואינו מסוגל להיכנס למו"מ אמיתי עם ישראל. אסור לשכוח את חולשתו הבולטת שאפשרה לחמאס להשתלט על רצועת עזה, ולאסוף אותה לחיקו כביצה עזובה. לעולם תעמוד לנו שם חולשתו של אבו-מאזן ותאפשר לנו להטיל עליו את האשמה על משהו. מה שלא יהיה, זה לא אנחנו, זה הוא. הרי הוא חלש כל כך.
כשבודקים ביסודיות את הביוגרפיה של האיש, אין מנוס ממסקנה פשוטה: אבו-מאזן הוא המנהיג החלש הכי חזק שאפשר להעלות על הדעת. החלשלוש הזה משתייך לצמרת ההנהגה של העם הפלסטיני כבר 35 שנה לפחות. לא רבים שרדו במתחם הזה של "הנהגת העם הפלסטיני", אבו-מאזן הוא המתמיד ביותר. ב-1980 הוא היה אחראי על קשרי החוץ של אש"ף, ב-88 מונה על ידי ערפאת לנהל את "המאבק בשטחים" (האינתיפאדה הראשונה פרצה קצת קודם), ב-93 היה אבו-מאזן, יחד עם אבו-עלא, מאדריכלי הסכם אוסלו, ב-95 ניהל אבו-מאזן מו"מ עם יוסי ביילין שהניב את הסכמי ביילין-אבו מאזן (כמה שאנחנו מתגעגעים להסכמים האלה עכשיו), שנה אחר-כך הפך למזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, ב-2003 מינה אותו ערפאת הגוסס לתפקיד ראש הממשלה, כעבור שנתיים הוא זכה בבחירות והפך ליו"ר הרשות הפלסטינית, תפקיד בו הוא אוחז, איכשהו, עד עצם הרגע הזה, כבר 8 שנים רצופות, עם או בלי בחירות. תראו לי מנהיג ישראלי עם תקופת כהונה כזו.
זאת, ועוד: אבו-מאזן עושה את זה מבלי שייהנה מפופולאריות של ממש בציבור הפלסטיני. הוא מעולם לא היה כריזמטור, ואף פעם לא ידע לסחוף המונים. ועוד משהו, חשוב אף יותר: אבו-מאזן הגיע למעמד הזה ולכהונות הללו מתוך עמדה ברורה ואמיצה של התנגדות גורפת לטרור ולהפעלת אלימות, כחלק מתהליך ההתנגדות הלאומי-הפלסטיני. עם תחילת האינתיפאדה השניה, שסחפה את האיזור כולו למערבולת של דם ואש והדגימה בפנינו לאיזה זוועות מסוגל להגיע המין האנושי, היה אבו-מאזן אחד הבודדים שהביעו התנגדות תקיפה, גם בקולו וגם בפומבי, לדרך הזו שבה הוביל ערפאת את העם הפלסטיני. הוא מתח ביקורת חריפה על ערפאת, והוא אמר את הדברים גם כשהם היו מאוד לא מקובלים על הסיעות ועל הפלגים השונים באירגוני הטרור המגוונים שייצרו הפלסטינים, וגם כשהדברים יצרו סכנה ברורה וממשית לאבו-מאזן עצמו, כמו לסיכוייו להגיע בהמשך לעמדת הנהגה.
אבל הוא התעקש. בסופו של יום, דרכו גברה, והפכה למיינסטרים הברור של הפלסטינים ביהודה ושומרון/הגדה המערבית: כן למאבק בינלאומי מדיני לגיטימי, לא לדרך הטרור. אם היינו אומרים לפני כעשר שנים שאלה יהיו פני הדברים ביו"ש ב-2013, איש לא היה מאמין. היו אלה הימים בהן השתוללו כנופיות של רצח ברחבי הגדה, המתאבדים התפוצצו בזה אחר זה, לכל משפחה פלסטינית היה סליק קטן של תחמושת וחומרי נפץ בחצר הבית, והמערבולת נראתה אינסופית.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
