שאלה אחת בנוגע לבנימין נתניהו עולה כמעט בכל מאמר פרשנות או ניתוח פוליטי שעוסקים בו: "האם הוא בשל לחצות את הרוביקון?". האם הגיע סופסוף לשלב באבולוציה הפוליטית שלו שבו ירשה לעצמו לזנוח שיקולים של שרידות אישית ורווח מיידי בעבור קידום של מטרה גדולה?

ההיסטוריה מלמדת שהתשובה לשאלה הזו היא לאו מוחלט. קשה להיזכר במהלכים מטלטלים או משני מציאות שקידם נתניהו בשבע שנותיו כראש ממשלת ישראל (שלוש שנים בשנות התשעים ועוד ארבע בקדנציה שהסתיימה זה עתה). הרושם המתקבל ממעקב ארוך שנים אחר תפקודו של נתניהו כראש ממשלה הוא שלא מדובר על אדם שבשל או מעוניין להוביל מהפכות. ספק אם בנו של ההיסטוריון המהולל (בנציון נתניהו, שנפטר בשנה שעברה) יוזכר אי פעם בין דפי ההיסטוריה כמנהיג שהצליח לחולל היסטוריה. נתניהו הוא לא יוליוס קיסר; הוא לא מהזן שחוצה את הרוביקון. כל הפעמים שיכול היה לחצות אותו אך העדיף לבצע פניית פרסה מפוארת הן הוכחה לכך.

וזה לא שהוא לא יכול, הוא פשוט לא מאוד רוצה. כשהיה שר אוצר בממשלתו של אריאל שרון לא היסס להוביל מהלכים מהפכניים ולהתעמת עם מגזרים שלמים בציבור. שרון העניק לו את הגיבוי והוא חתך את קצבאות הילדים, פתח את הנמלים לתחרות, הוציא מהבנקים את קופות הגמל, והצליח לחלץ את המשק ממיתון עמוק. הוא גם שילם מחיר פוליטי כבד על הקדנציה הזו באוצר. מאז הוא מעדיף, עד כמה שניתן, ללכת על בטוח ולהימנע בכל מחיר מזעזועים שיערערו את מעמדו.

בקדנציה החולפת הגיע יותר מפעם אחת לצמתים שבהם התבקש להכריע בין מהלך דרמטי לשמירה על הקיים. בכל המקרים העדיף את הקיים והבטוח על פני נטילת סיכונים. כך היה כשנדרש להכריע בין הקפאת בניה בהתנחלויות וקידום התהליך המדיני לבין שמירה על הקואליציה, וכך בדיוק היה לפני חצי שנה כשהעדיף את הברית הבטוחה עם החרדים על פני השותפות עם קדימה ורפורמה אמיתית בסוגיית השיוויון בנטל ובני הישיבות.