כבר כמה חודשים שקולות הנפץ הנשמעים היטב מהצד השני של הגבול עם סוריה הפכו לחלק אינטגרלי משגרת החיים של תושבי הצפון. הקרבות בין בשאר אסד וצבאו לבין המורדים היו לא יותר מאשר שמועה רחוקה. כל זאת - עד השבת האחרונה, שבה הם לבשו פנים.

באותה שבת הגיעו לגדר המערכת על גבול הצפון, בשארית כוחותיהם, שבעה סורים פצועים, כנראה מחיילי המורדים שנטלו חלק בקרבות נגד צבא אסד. אחד מהם היה במצב קשה, היתר במצב בינוני. הם נפגעו מירי ומרסיסים, ודיממו בשטף. זו הייתה שאלה של חיים או מוות, וכוחות צה"ל החליטו להעניק להם טיפול רפואי במקום. לאחר מכן הם פונו להמשך טיפול בבית החולים זיו בצפת.

לפתע רוחות המלחמה הפכו למשהו ממשי וקרוב, ממש על הגבול, לא סתם טירוף שמתרחש הרחק מעבר להרי החושך, אלא כזה שמתרחש על גבולנו. התברר שישראל כבר אינה יכולה רק להביט בדאגה מן הצד במתרחש בסוריה, אלא חובה עליה להתערב.

לא, אין הכוונה להתערבות צבאית אלא, כפי שאירע בשבת, להגשת טיפול הומניטרי מציל חיים למי שמגיע לגבול ומבקש סיוע. ואין זה משנה אם הפצוע הוא מורד בצבא אסד או נמנה עם חייליו של בשאר. פצוע הוא פצוע. מי שעד אתמול ראו בישראל מדינה שאנשיה מסתובבים כשקרניים לראשם - כך נהוג לאייר את "היהודי-ישראלי" בתקשורת הסורית, או כאלה המתהלכים עם רובה דרוך ביד ואצבע על ההדק - יגלו את פניו האחרות של האויב שלמדו לשנוא. חבל שכל כך הרבה דם צריך לזרום בנהרות החצבני לפני שזה קורה.