רבע שעה. זה פרק הזמן שאמור לקחת לנשיא אובמה ולפמלייתו להגיע בשיירת מכוניות מירושלים לרמאללה. נטו, ללא מחסומים ופקקי תנועה. מקסימום.
כדי לגשר על הפערים בין ההנהגות היושבות בשתי הערים האלה בשאלת הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, לעומת זאת, יזדקק הנשיא לשנות אור - וזאת מבלי לחשב את השעות הארוכות שייאלץ לבלות במחיצתם של לוביסטים יהודים אמריקנים וחברי קונגרס, שצפויים לשבש מהלך מדיני הכרוך בנסיגה ישראלית מהגדה.
הפלסטינים, מצידם, דוחים בתוקף את האיתותים שמגיעים מישראל מדי פעם בדבר נכונות להחליף את מסגרת הדיון: במקום המו"מ להסדר קבע על בסיס גבולות 67' - כולל חלוקת ירושלים ופתרון בעיית הפליטים - בהסדר ביניים, שעיקרו הכרה במדינה פלסטינית בגבולות זמניים (אופציה הכלולה בשלב ב' של "מפת הדרכים", התוכנית המדינית שהציע ג'ורג' בוש הבן ב-2002, ואשר נדחתה מספר פעמים על ידי הצד הפלסטיני).
שתי הדרכים האלה מובילות למבוי סתום, שבתורו מוליד חיפושים נואשים אחר דרך שלישית, "מחוץ לקופסה", וזה כולל גם חזרה הרחק אחורה למה שמוכר כ"אופציה הירדנית". כלומר, לרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי. במאמר שפרסם באחרונה באל-מוניטור, כתב עדנן אבו עמר כי נאמר שאופציית הקונפדרציה בין ירדן לפלסטין (ויתכן גם שישראל תהיה שותפה לה), נדונה בפגישתם הסודית של המלך עבדאללה וראש הממשלה בנימין נתניהו בחודש שעבר ברבת עמון. אבו עמר דיווח שהנשיא אבו מאזן אמר לאחרונה ליועציו כי בהיעדר פרטנר ישראלי להסדר מדיני, עליהם להתכונן לקונפדרציה עם ירדן.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
