פרשת "האסיר איקס", הלא הוא סוכן המוסד הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר, העלתה מחדש על סדר היום את סוגיית הצנזורה וחופש הביטוי והסיקור העיתונאי בישראל. ובכן, אני לא איש בשורות. ישראל אינה מקום חשוך בו השלטון מנסה למנוע מהציבור מידע חיוני באמצעות הצנזורה הצבאית. כמי שהוצב בניו-יורק על ידי עיתונו למשך 4 שנים, אני יכול לקבוע בפסקנות שלצרכן העיתונים הישראלי הממוצע יש לא פחות, ולפעמים גם הרבה יותר מידע חיוני על מעללי ממשלתו וצבאה, מאשר לצרכנים מקבילים במרבית מדינות המערב. ישראל היא מדינה חופשית, עם תקשורת חודרנית ומשוחררת שסונטת בשלטון לא פחות, וברוב המקרים אפילו הרבה יותר, מאשר ברוב מדינות המערב. אגב, התקשורת בישראל נמצאת היום בעיצומה של מלחמה על חייה, מכיוון שהשלטון מנסה לפגוע בה, להצר את צעדיה, להשתלט עליה ולהשתיק אותה, אבל זו סוגיה אחרת לגמרי שאינה קשורה לצנזורה. אגע בה בסיום המאמר הזה.
כן, יש בישראל צנזורה צבאית, שאין לה חלק מרכזי במה שהתרחש סביב פרשת "הסוכן איקס". בפרשה הזו הוצא צו איסור פרסום על ידי בית המשפט, שקיבל אישוש גם בבית המשפט העליון הישראלי, שהוא גוף עצמאי, רב עוצמה ומקובל בעולם כולו. הצנזורה שיחקה בפרשה הזו תפקיד משני בלבד והצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, סברה שצו איסור הפרסום הגורף גרם יותר נזק מתועלת. היא גם הגנה על חברי הכנסת הישראלים שעמדו במליאת הכנסת והפרו את הצו (מבלי שידעו על קיומו), והודיעה שלפי תפיסתה הם פעלו במסגרת תפקידם ומחויבותם. סמכויות הצנזורה בישראל ממוקדות מאוד ונעשה בהן שימוש מדוד, שקול והגיוני. כעיתונאי שפועל קרוב ל-30 שנה בזירה התקשורתית והביטחונית בישראל אני מביט אחורה, ולא בזעם. היו לי אין ספור קטטות עם הצנזורה אבל בדיעבד, אני לא יכול להצביע על אירועים בהם נפסלו ידיעות או סיפורים שלי באופן דרקוני. ברוב המקרים אפשר להגיע עם הצנזורה על נוסח מוסכם, אפשר להתדיין עם הצנזורה, אפשר לערער על החלטותיה. כמעט אין בישראל עיתונאים שסבורים שהצנזורה עושה להם עוול שיטתי, או משתמשת בעוצמתה שלא לצורך.
ההשוואה בין ישראל לעולם החופשי בהקשרים האלה אינה ראויה. חברי ראובן פדהצור כותב שישראל היא הדמוקרטיה היחידה בה קיימת צנזורה צבאית ונאסר על עיתונאים לפרסם סיפורים עיתונאיים. גם אם זה נכון (זה לא מדויק, כי יש חוקים ותקנות שמביאים לתוצאות דומות באשר לסודות מדינה במדינות רבות אחרות), צריך להוסיף לזה מיד את העובדה הבאה: ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שממשיכה להילחם על קיומה. היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שאויביה מצהירים בגלוי על השאיפה להשמדתה, ואף נוקטים בפעולות לצורך השגת המשימה הזו על בסיס יומי. היא הדמוקרטיה היחידה שעדיין אין לה גבולות, ואולי טוב שכך. כי הקו הירוק, למשל, שהוא הגבול הבינלאומי המוכר של ישראל המפריד אותה מיהודה ושומרון, מרוחק ביזור נתניה מהים התיכון מרחק של כ-13 ק"מ. תארו לעצמכם שרוחבה של ארה"ב היה 9 מייל, בשיאה של המלחמה הקרה, כשברית המועצות אינה משתרעת מעבר לאוקיינוס, אלא מעבר לפינת הרחוב. שבט צופים יכול לחצות את המרחב הזה ולבתר את המדינה היהודית לשניים במאמץ קל.
ישראל מתמודדת עם מאמץ התגרענות איראני, עם בסיסי טרור עוצמתיים ומזויינים בעשרות אלפי רקטות וטילים על הגדר הדרומית ועל הגדר הצפונית שלה, ועם מזרח תיכון בוער סביבה. ולכן, דליפתו של סוד בטחוני מבצעי רגיש בטרם עת יכולה להביא, מבחינת ישראל, לתוצאות בלתי נסבלות. לפני 12 שנה זועזעה ארה"ב, והזדעזע יחד אתה העולם כולו, מהתקפת הטרור על המגדלים התאומים ואתרים נוספים במדינה. התקפה בה נרצחו למעלה מ-3,000 אמריקאים. באותו זמן ממש ניחת על ישראל גל טרור דומה, בו מצאו את מותם כאלף אזרחים ישראלים. יחסית לגודל האוכלוסייה, אלף חללים ישראלים שקולים ל-30 אלף אמריקאים, שזה פי עשרה מנרצחי ה-11 בספטמבר. ובמילים אחרות: התקפות מהסוג הזה מסכנות את עצם קיומה של המדינה היהודית ויכולות לערער את סיכויי הישרדותה בסביבה העוינת והפרועה בה היא שוכנת. חלפו עשרות רבות של שנים מאז הכירו אמריקה ואירופה סוג כזה של איום מקרוב.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
