"נשיא שמבקר יומיים שלמים בישראל, וכפי שמדווח, רק שעות ספורות ברשות הפלסטינית, בהחלט אינו מציג תמונה נייטרלית בנוגע לישראלים ולפלסטינים", טוען דאוד כותאב במאמרו המתפרסם באתר אל-מוניטור, שכותרתו: "מדוע אובמה צריך להניח זר (פרחים – ש.א.) על קברו של ערפאת". כותאב עורך השוואה בין יצחק רבין לבין יאסר ערפאת ומתלונן על כך שאובמה, על פי הלו"ז המתוכנן, יניח זר בהר הרצל על קברו של רבין, שנרצח בידי מתנקש יהודי שרצה, ואף הצליח, לרצוח יחד עימו את תהליך השלום עם הפלסטינים.
תרשו לי לחלוק על ההשוואה. לרבין היה אומץ שהלך עימו עד הסוף המר ואילו יאסר ערפאת אמנם דיבר על "שלום אמיצים", אך לא גילה אומץ דומה ליישם את ההסכם עליו חתם. אפילו בכירי הרשות הפלסטינית, כולל אבו מאזן עצמו, מודים כי ערפאת לא השכיל לעשות את המעבר המנטלי מראש ארגון מחתרת (לדידם של הישראלים "ארגון טרור") לראש מדינה שחובה עליו לדאוג לקיומה, לשלומה ולרווחתה.
ליאסר ערפאת, שהגיע לעזה באביב 1994, כמעט 10 חודשים אחרי שנחתם ההסכם ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן, היה חלון הזדמנויות חד-פעמי להיטיב עם עמו ולפתוח דף חדש ביחסים עם ישראל - למען שני העמים. כמה תקוות התעוררו אז - ש"הנה תם עידן האלימות", ש"הגיע רגע של פיוס אחרי מאה שנים של שפיכות דמים", ש"אלה רגעים של אופוריה ותקווה" ועוד כהנה וכהנה תארים שנקשרו להסכם אוסלו. אבל במקום לקחת את מאות מיליוני הדולרים של המדינות התורמות, כולל ארצות הברית, ולהפוך את עזה ואת הגדה המערבית ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שחלמו הפלסטינים, הוא העדיף להקים עוד ועוד מנגנוני ביטחון, כאילו עמד בראש מעצמה צבאית. אפילו חייל ימי הקים ערפאת מספינות דייגים עלובות, רק כדי להתהדר בכך שיש לו את "חיל הים הפלסטיני".
אני מודע לעובדה שגם ישראל הייתה יכולה לעשות שימוש נכון יותר במשאביה הכספיים, ובמקום לשפוך מאות מיליונים על הרחבת התנחלויות ועל אבטחת מאחזים בלתי חוקיים, הייתה יכולה לחולל "צדק חברתי" בתוך הקו הירוק.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
