באוניברסיטת אל קודס לא לגמרי מבינים מדוע ישראל לא מכירה בהם. הם רק יודעים שכבר שנים רבות הם מנסים, יחד עם המל"ג הישראלי (המועצה הלאומית להשכלה גבוהה במשרד החינוך) לפתור את התסבוכת – ולא מצליחים. התוצאה: 14,000 סטודנטים, כשליש מהם ערבים בעלי תעודות זהות כחולות (אזרחי ישראל), לומדים שלל מקצועות אקדמיים ביניהם רפואה, רוקחות, חינוך ועבודה סוציאלית, אך התואר אינו מוכר לעבודה בישראל. "המכללה האסלאמית בעזה מוכרת כמוסד זר", אומר עדל רוישד, האחראי על קשרי ממשל באוניברסיטה, ונציגו של הנשיא פרופ' סרי נוסייבה "ואנחנו לא. איך זה יתכן? בישראל חסרים רופאים דוברי ערבית, מורים דוברי ערבית, עובדים סוציאליים שדוברים את השפה, ולמרות שהבוגרים שלנו מצוינים, ונמצאים כאן, בירושלים או סמוך לה – הם לא יכולים להתפרנס בכבוד ולהתקדם בשוק הישראלי."

מה הבעיה בעצם?

"נו, זה גם מה שאנחנו שואלים."

חיים תחת כיבוש יוצרים לא מעט תופעות אנומליות. מצבה של אוניברסיטת אל קודס היא אחת מהן. האוניברסיטה הוקמה בתחילת שנות התשעים, כחיבור של ארבע מכללות קטנות שהוקמו בבית צפפא (ללימודי כלכלה מנהל עסקים ומשפטים), שייח ג'ארח (הוראה, מדעי החברה והרוח לבנות בלבד), קמפוס קטן בעיר העתיקה (ארכיאולוגיה ולימודי תואר שני) ואבו דיס, שם נמצא היום הקמפוס הגדול הכולל מקצועות, הנדסה, מדעי הטבע, מדעי המחשב ורפואה. הסכמי אוסלו חתכו את הקשר הישיר בין הקמפוסים. בעוד אלה בירושלים – שם לומדים היום 1000 תלמידים – הם בשטח ישראלי, הרי שאבו דיס, שם לומדים 13,000 סטודנטים היא כבר פלסטינית ונחשבת לשטח בי (שליטה משותפת של ישראל ופלסטין). בין שני הקמפוסים מפרידים שבעה ק"מ בלבד, אך הדרך לשם אורכת היום 45 דקות, כי צריך לעבור חומה ומחסום.