הדיווחים על מותו של מייסרה אבו חמדיה התמקדו בחשש שהידיעה על אסיר פלסטיני נוסף שסיים את חייו בעודו כלוא, תחולל גל הפגנות אלימות בשטחים. מעטים תהו מדוע חלפו שישה חודשים מאז התלונן אבו חמדיה, באוגוסט 2012, על כאבים חזקים בגרונו, ועד שאובחן בפברואר האחרון הסרטן המתקדם בגופו. מעטים עוד יותר תהו מדוע הוא אושפז בבית חולים רק בסוף מארס, שלושה ימים לפני מותו. נקל לשער את עוצמת התגובה של הציבור הישראלי לידיעה על מותו בשבי, חלילה, של חייל ישראלי. כולנו היינו עדים זה עתה, על רקע ביקור אובמה, למסע הציבורי לשחרורו של המרגל היהודי ג'ונתן פולארד. שלא לדבר על סוחר סמים ישראלי שנחטף בידי החיזבאללה ושוחרר, לפני מספר שנים, תמורת מאות אסירים. קשה יותר לפענח את המנגנון שמאפשר לחברה המתברכת בדאגה הקולקטיבית לבניה ובנותיה, לנהוג באותה עת באטימות ובקהות חושים כשמדובר ברגישות דומה שמגלים הפלסטינים כלפי כ-4,700 מבניהם ובנותיהם המוחזקים כ"אסירים ביטחוניים" בידי ישראל.
אולם אם סוגיית שחרור האסירים ותנאי מאסרם עולה מדי פעם על סדר היום, וגם זאת רק לאחר שביתת רעב או בעקבות ציון "יום האסיר" בשטחים, הרי שגורלם של "סתם" חולים פלסטינים שחייהם תלויים בטיפולים מיוחדים, נדחק לשוליים. אם בכלל. בשבוע שעבר תיאר באתר זה עמיתי מוחמד סולימאן את השימוש המניפולטיבי שעושים כוחות הביטחון הישראלים בהענקת אישורי יציאה לחולים תושבי רצועת עזה ומלוויהם, המבקשים לצאת לטיפולים בישראל ובירושלים המזרחית. התניית מתן אישור המעבר בהסכמתם להפוך למשתפי פעולה, ואף מעצרם של "הסרבנים", מגלמים את נקודת הקצה, הבוטה והמקוממת ביותר, בשורה של מכשולים שהרשויות מציבות בדרכם של חסרי ישע. עמותת "רופאים לזכויות האדם" מדווחת כי בשנה האחרונה חל אמנם שיפור מסוים במספר אישורי הכניסה שניתנים לעזתים. אך על-פי הערכתם, גם כיום נאסרת הכניסה על כחמישית מהחולים הנזקקים לטיפול או מלוויהם.
ואולם, אטימות אינה תכונה השמורה לרשויות הישראליות בלבד. פעילים בארגון "בדרך להחלמה", שמסיעים ילדים פלסטינים לבתי חולים בישראל ובמזרח ירושלים, ובחזרה, מספרים על התנהלות שערורייתית של הרשות הפלסטינית ברמאללה ושל ממשלת החמאס בעזה בכל הנוגע לסיוע לחולים ולמשפחותיהם. הורים, שלרוע מזלם אין להם בן דוד או מכר במקומות הנכונים, נאלצים לשלם שוחד עבור כל אישור. מדי פעם, מודיעים לאחת מאותן משפחות כי עליה להפסיק את הטיפול בתינוק חולה סרטן בבית החולים הישראלי, המצויד במיטב המכשור הרפואי, ומפנים אותם לבית חולים במזרח ירושלים או בקהיר. מדוע? "כי שם זול יותר". הרשות הפלסטינית, שרבע מתקציבה מיועד לתשלום משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, נוהגת חסכנות יתרה באספקת תרופות והזמנת אמבולנסים לחולים. מתאם לשעבר של המשרד לאישורים מטעם הרשות בעזה, התלונן באוזני מתנדבי הסעות ישראלים על שרירות הלב שאנשי משרד הבריאות ברמאללה נוהגים כלפי חולים מהרצועה. "המצב הזה ידוע לכולם", אמרה אחת מרכזות הארגון לאל מוניטור "אבל לאף אחד לא אכפת מזה, חוץ מאשר לחולים. והם - החולים ומשפחותיהם - רוצים להגיע בשלום לבית חולים ישראלי ופוחדים להוציא מילה".
הפערים העצומים בין רמת הרפואה הישראלית לזו העזתית לא נולדו יש מאין. במידה רבה, הם תוצאה של עשרות שנות הזנחה ודיכוי התפתחותה של התשתית האזרחית בכלל ומערכת הבריאות בפרט תחת שלטון הכיבוש הישראלי. באפריל 1994 תיאר שר הבריאות הראשון של האוטונומיה הפלסטינית, ד"ר ריאד זענון, את מצבה של המערכת שהופקדה בידיו: "כשישראל כבשה את רצועת עזה, בשנת 1967, היו בה 360 אלף פלסטינים וחמישה בתי חולים עם 800 מיטות. כיום, חיים ברצועה 800 אלף איש וחמישה בתי חולים עם אותן 800 מיטות."
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
