החוק החדש לגיוס החרדים, שאושר השבוע (29 במאי) בוועדת פרי, אמור היה להיות רגע השיא בחייה של הממשלה החדשה, נטולת החרדים. הוא אמור היה לציין את תחילתו של עידן חדש, שוויוני יותר, בחברה הישראלית. אבל שום דבר חגיגי לא היה ברגע הזה, שהשאיר טעם חמצמץ של ספינים ומאבקי כוח בתוך הממשלה בכלל והליכוד בפרט.

אינסטינקטיווית, הפרשנים הפוליטיים מיהרו להכתיר את המנצחים והמפסידים של המשבר הקואליציוני הראשון, שחולל יו"ר יש עתיד, שר האוצר יאיר לפיד, בדרך לאישור מתווה הגיוס החדש. לפיד עצמו הוכתר, ובצדק, כמרוויח הגדול מהחוק החדש לשוויון בנטל. הוא הצליח לבלום את הקריסה שחווה בשבועות האחרונים במדד הפופולריות שלו, שהלכה והתעצמה ככל שהתרבו  הגזרות שהנחית על  מעמד הביניים.

חגיגת הניצחון שהפיק לעצמו לפיד במסיבת העתונאים שכינס בחלוף המשבר (29 במאי), תחת הכותרת הפופוליסטית "אחי החרדים", עירפלה בכשרון רב את הבעיה המובנית בחוק החדש: דחיית החלת חובת השירות על החרדים עד לשנת 2016. עד אז הם ייהנו מתקופת ביניים, שבה יינתנו להם פטורים המוניים, בחסות החוק החדש - בדיוק כפי שהכרנו מחוק טל (החוק הקודם, שנפסל בשנה שעברה בבג"ץ) הידוע לשמצה.

יתרה מכך, יעדי הגיוס לצה"ל שנקבעו לחרדים בהסדר החדש נמוכים אף מאלה שהכרנו בחוק טל. כך הצליח לפיד לערפל אותנו במילים יפות וקליטות על ההיסטוריה שעשה. בשורה התחתונה, כלל לא בטוח שנזכה לחוות אותה. כמאמר הקלישאה, היא רשומה על הקרח.