ביולי 2000, לפני 13 שנים בדיוק, התכנסה בקמפ-דייויד ועידת השלום שאמורה היתה להביא לסוף הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, היה היוזם והדוחף הגדול של האירוע, שנכפה על יאסר ערפאת כמעט בכוח הזרוע. גם הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, לא ממש התלהב, אבל לא יכול היה לעמוד בפני כוח השכנוע היוקד של ברק, שהיה נחוש בדעתו. רק תנו לי להיכנס לחדר אחד עם ערפאת, והכל יהיה בסדר, הוא אמר, תוך התעלמות גסה משורה ארוכה של אזהרות שקיבל מבעוד מועד: הפלסטינים אינם בשלים, העולם הערבי לא בתמונה, הליגה הערבית לא נותנת גיבוי, מצרים של מובארק לא דוחפת, עסק כזה צריך להכין בקפידה ולתכנן בזהירות, כולל תרחישי קיצון למקרה שהועידה תתפוצץ, וכו'. אבל ברק בשלו. רוצה קמפ-דייויד. תמונת הפתיחה של הועידה היתה בלתי נשכחת: ברק וערפאת מתקוטטים מול דלת הכניסה, מי יחרף נפשו וייכנס קודם, ערפאת מורה לברק להיכנס, שמורה לו בחזרה, הם מתחילים לריב, פיסית ממש, עד שברק פשוט דוחף את ערפאת פנימה והשניים נעלמים באפלה. קאט.
ועידת קמפ-דייויד התפזרה ללא הסדר. כמה חודשים אחר-כך פרצה האינתיפאדה השניה, אינתיפאדת הדמים: למעלה מאלף אזרחים ישראלים חפים מפשע נהרגו בה, ולמעלה מ-3,000 פלסטינים. מחנה השלום הגדול והעוצמתי בישראל קרס והתפורר, עד היום לא התאושש מהטראומה. הפלסטינים איבדו את סממני צלם האנוש שלהם כששיגרו פלוגות של מתאבדים להתפוצץ בקרב בני נוער, נשים וילדים בישראל. האמון השביר בין הצדדים נופץ. תהליך אוסלו נעצר. שבריו מפוזרים עד היום על פני השטח.
מאמציו הנוכחיים של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, לחדש את המו"מ בין הצדדים מתחילים להזכיר את קיץ 2000. הפעם, דווקא האמריקאים הם הכוח המניע והדוחף קדימה. הפלסטינים נשארו באותה עמדה: סרבנים לנצח. ישראל שינתה פוזיציה: בניגוד לברק, שדחף בכל כוחו למגע, נתניהו נלהב הרבה פחות, מאמין הרבה פחות, סקפטי הרבה יותר, אבל מבין שיש צורך דחוף לייצר תהליך מדיני כלשהו, ולו בשביל הפרוטוקול.
עם כל הכבוד לפרוטוקול, זה יכול להיות משחק מסוכן. נניח שג'ון קרי יצליח לחדש את המו"מ. האם יש אדם שפוי באזור שמאמין שאבו-מאזן ונתניהו יכולים להגיע להסדר קבע? אהוד אולמרט ממתין עד עכשיו לתשובת אבו-מאזן על הצעתו החלומית, שכוללת 97% מהשטח, חלוקת ירושלים והחזרת עשרות אלפי פליטים. גם על ההצעה הזו, שספק אם יש לה רוב בישראל, לא הצליח אבו-מאזן להשיב. מה יקרה כשיבין שנתניהו יכול לתת בקושי חצי מכל זה? האם יש למזכיר המדינה האמריקאי תוכנית חלופית למקרה שהמו"מ מתחדש וכעבור כמה חודשים עולה על שרטון ומתפוצץ? האם קרי יכול לערוב לצדדים שהמבוי הסתום לא יוביל לפיצוץ נוסף, קטלני? האם ההיסטוריה לא נועדה כדי ללמוד ממנה, בעיקר כשמדובר בהיסטוריה קרובה כל-כך?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
