נצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, מחוז הצפון. פאדול מזאווי החנה את מכונית הלקסוס הנוצצת שלו ברחוב צדדי בנצרת. הוא פילס את דרכו בעדינות בין שתי מכוניות חדישות, מרצדס ו-ב.מ.וו. "זו לא נצרת שהיכרת פעם," אמר בחיוך רחב, "מה שאתה רואה סביבך זו לא רק עיר ערבית משגשגת, אלא תרבות ערבית שונה מזו שרוב היהודים מכירים."

הרחוב הראשי המה עוברים ושבים.  הם נכנסו ויצאו מתוך חנויות רחבות ידיים הדומות לאולמות תצוגה מהודרים, שהציגו את האופנה האחרונה בכל תחומי החיים: מבגדי ילדים עד מכשירים סלולריים. שתי מוכרות באולם תצוגה למוצרי אלקטרוניקה עטפו את ראשן במטפחת מסורתית מסוגננת. שתי מוכרות אחרות באותה חנות לבשו אחרת. אחת חצאית קצרה, השנייה שורטס צבעוניים.

ברקע השמיע המואזין את תפילת הצהרים, שהדיה נבלעו בתוך שאון החיים הסואן של נצרת. אוטובוסים הורידו מאות תיירים שעשו את דרכם לעבר כנסיית הבשורה. ממש מתחת לכנסייה התפללו כמה מוסלמים באתר שהיה עד לאחרונה מסגד שיהאב א-דין, בטרם פורק בגלל מריבה דתית שהתגלעה עם הוותיקן.

ביום זה של קיץ, הותירה נצרת הרגשה של עיר בפריחה. אולם מתחת לפריחה הזאת הסתתר משבר פנימי עמוק שהעיק על החברה הערבית בישראל. "אתם היהודים עדיין חושבים שהערבים חיים בימי הביניים," הוסיף, "אבל אנחנו מזמן לא שם. התקדמנו מאוד בשנים האחרונות, ואנחנו לא רחוקים מכם. בתחומים מסוימים של קדמה, אנחנו נמצאים בקו אחד אתכם."