השבוע מלאו 46 שנים למלחמת ששת הימים. 46 שנים מורכבות מאוד בחייה של המדינה שהשפיעו על מעמדה הבינ"ל, הלאומי, החברתי, הכלכלי. בעצם כל תחום מתחומי החיים הושפע ומושפע עד עצם היום הזה מתוצאות המלחמה ההיא. המזרח התיכון כולו טולטל טלטלה עזה. יש האומרים, בצדק, שזה היה הניצחון הגדול ביותר של ישראל, ואחרים מוסיפים, אף הם בצדק, שהניצחון היה גדול, אבל ההתנהלות של כל ממשלות ישראל אחריו מחייבת אותנו להכות על חטא. חטא היוהרה.

לציון 46 שנים לאותה המלחמה אני מביא כאן קטע מפרק המבוא לספרי "עזה כמוות" בהוצאת "ידיעות אחרונות", שראה אור מיד לאחר ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה, בספטמבר 2005.

" נסענו לעזה. כל המשפחה נדחסה בחיפושית הכחולה של דודי משה. כולנו רצינו לראות במו עינינו את עוצמת כוחנו. והרי גיבורים היינו, בתוך שישה ימים ניצחנו את כל הערבים. ועזה, אוי עזה.

פעם בכיתה ב' או ג' כשיצאנו לסיור באזור הדרום, הגענו עד יד מרדכי ולמדנו על מרדכי אנילביץ'. סיפרו לנו איך גייסות המצרים הגיעו עד פאתי הקיבוץ, ואיזה קרב דמים פנים-אל-פנים היה שם. בסוף המצרים נסוגו. כשהגענו לגבול הבינלאומי עם מצרים, ראינו את סככת חיילי המילואים שהיו מוצבים על קו הגבול הבינלאומי. השובבים בילדים שלחו רגל מתחת לשער העולה וצהלו "היינו בחוץ לארץ"!