המאמצים הכבירים שההנהגה החדשה של מצרים, הצבאית והפוליטית, משקיעה במאבק על האופן שבו תוגדר הדחתו של מוחמד מורסי - הפיכה צבאית או מהפכה עממית - החזירה אותי לספרו של גמאל עבד אל נאצר מ-1955, "הפילוסופיה של המהפכה". בדרך שסללה שדרת הקצינים החופשיים שתיכננו וביצעו את ההפיכה ב-1952, הלכה מצרים יותר מיובל שנים. פה ושם נסלל נתיב נוסף או מעקף כדי להתמודד עם השינויים שהזמן הביא עמו, אבל התשתית הרעיונית נותרה ללא שינוי: הצבא מעל הכל.
קציני הצבא שנשארו בתפקידים בכירים בשלטון המצרי לאחר הפלתו של חוסני מובארק, הם הכוח המשמעותי ביותר כיום במצרים. בכל מדינה מודרנית הצבא הוא זרוע הנתונה למרותה של ההנהגה האזרחית של המדינה, אך לפי שיטת הממשל שיצרו עבד אל נאצר ונשיאי מצרים שבאו אחריו מאותה שדרה צבאית, סאדאת ומובארק, הקצינים הם הכוח העליון בארץ הנילוס. להם נתונה הסמכות העליונה להחליט מה טוב ומה רע, ומה הדרך הנכונה לעתידה הצבאי והפוליטי של מצרים.
תובנות שכתב גמאל עבד אל נאצר בספרו שלוש שנים לאחר המהפכה, יכלו בלי ספק להיכתב גם היום, אחרי סילוקו של מורסי. "כלום היה הכרח כי אנו, הצבא, נבצע את אשר ביצענו ב-23 ביולי 1952?.. מהפכת 23 ביולי הגשימה למעשה תקווה גדולה שפיעמה בלב העם המצרי מאז החל, בתקופה המודרנית, להיות אדון לעצמו הקובע את גורלו." ההסבר של אז, בדיוק כמו ההסבר של היום: רצון העם. העובדה שלתפיסת השלטון אז על ידי הקצינים לא קדמה אף הפגנה, לא בכיכר תחריר ולא סביב ארמונו של המלך פארוק שהודח אז מתפקידו, לא גרמה לנאצר לפקפק בגרסתו ובצדקת דרכו.
"מדוע עלה בידי הצבא להגשים מהפכה זו?", הוא ממשיך ושואל, "הצבאיות שחונכתי על ברכיה מטילה על הצבא תפקיד אחד בלבד: למות על גבולות מולדתו. אם כן, לשם מה נאלץ צבאנו לפעול בתוככי עיר הבירה ולא בגבולות?.. בעבר היינו "הסיוט והשוט" שבאמצעותם הדריך השליט העריץ את מנוחת העם. כעת הגיע הזמן להפנות שוט זה נגד העריץ ולהדריך את מנוחתו הוא... הרגשנו בתחושה עמוקה שמילאה את כל יישותנו, כי משימה זו מוטלת על שכמנו, ואם לא נבצעה, הרי כאילו התכחשנו למשימה הקדושה שהועידה לנו ההשגחה להגשימה."
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
