בימים שקדמו להפיכה הצבאית במצרים עסקה העיתונות הטורקית בהרחבה במהומות פארק גזי באיסטנבול ובהשפעתן על עתידה של טורקיה. את התקשורת המקומית שטף באותם ימים גל של התבטאויות אנטישמיות ואנטי ישראליות של ראש הממשלה ארדואן ושריו, שהאשימו את ישראל בליבוי ההפגנות. היו שכבר הספידו את תהליך הפיוס בין טורקיה לישראל, שהחל בהתנצלות של ראש הממשלה נתניהו בפני ארדואן ב-23 במארס, ונתקע אחרי שני סבבים של משא ומתן על גובה הפיצויים מישראל למשפחות ההרוגים ולנפגעי משט המרמרה.

אלא שהאירועים האחרונים במצרים טרפו את הקלפים במזרח התיכון. בהדחתו של מוחמד מורסי איבדה אנקרה בעל ברית משמעותי, מה שמחייב אותה לבחון מחדש את מארג האינטרסים שלה במזרח הים התיכון. כשנבחר מורסי כנציג האחים המוסלמים להנהיג את מצרים עיצב ארדואן מחדש את המדיניות שלו באזור. מי שרואה עצמו כמגן החמאס בעזה, מצא בקהיר נקודת משען אסטרטגית, שממנה חשב להפעיל את השפעתו. כדי לבסס את הקשר הזה אף הזמין את הנשיא מורסי להיות האורח הבכיר בוועידת מפלגת הצדק והפיתוח באנקרה בשנה שעברה. באירוע נשא ארדואן לצדו של מורסי נאום פרוגרמטי בעל אופי איסלאמיסטי מובהק, והתחייב להעניק למצרים סיוע בסך שני מיליארד דולר (לעומת סיוע של 1.5 מיליארד דולר מארצות הברית, והבטחה לסיוע בסך חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי).

לא בכדי ארדואן הוא ראש המדינה היחיד שהתייצב בגלוי מאחורי נשיא מצרים המודח, וכינה את סילוקו מהשלטון "הפיכה". הוא לא היסס להגיד את מה שרבים בבירות העולם ודאי חושבים, אך נמנעים מלומר בגלל אינטרסים שונים. את התוקף המוסרי לדבריו שאב ארדואן מההיסטוריה של הרפובליקה הטורקית, שחוותה הפיכות צבאיות אלימות. אולם דבריו נבעו גם מהעובדה שראה במפלגת האחים המוסלמים במצרים מפלגה אחות, ובנשיא מצרים הנבחר שותף לדרך וידיד אישי.

כעת מורסי עצור בידי הצבא, ולקובעי מדיניות החוץ בטורקיה ברור שאיבדו את הציר האסטרטגי שהתפתח בשנה האחרונה בין אנקרה לקהיר. ברור להם גם, מניסיונם כדיפלומטים פרגמטים שידעו להפגין גמישות בעבר (כפי שראינו מול סוריה, איראן ולוב), שיש לגבש חלופות. ארדואן יידרש לשרטט בקרוב מחדש את מפת האינטרסים של ארצו במזרח הים התיכון. ומכאן נדמה שיש סיכוי חדש לשיקום הקשרים הדיפלומטיים של טורקיה עם ישראל.