בכניסה לאתר הקרוונים ניצן עצרתי ליד החנות של אסתר בוסקילה. פגשתי אותה לראשונה כשחייתה עם בני משפחתה בהתנחלות הקטנה ניסנית שבצפון גוש קטיף. כמו שאר 8,000 התושבים, גם אסתר פונתה בידי חיילים ונשלחה לגור בניצן, מתחם קרוונים ענק שהוקם על חולות העיר אשקלון כדי לקלוט את מפוני גוש קטיף.

זו הייתה שעת צהרים והחום המעיק רוקן את היישוב הארעי מיושביו. "זה לא רק החום, זה גם בגלל שכולם כאן מדוכאים," סיפרה אסתר, ספק ברצינות, ספק בצחוק, "מה אתה רוצה, לקחו מאיתנו את שמחת החיים שהייתה לנו בגוש קטיף. ומה נשאר? הילדים שלנו עוד לא יצאו מהטראומה של העקירה, אנחנו עוד לא מצאנו עבודה אמיתית, ולצערי עוד לא התגברנו על הקהילה שלנו שהתרסקה מאז שיצאנו מהגוש."

בחנות הקטנה שלה היא מוכרת מתנות ומזכרות לתיירים ולישראלים. בשעת צהריים לוהטת זו אין נפש חיה בחוץ. ממול שוכן קרוון שנהפך למוזיאון, המנציח את מורשת גוש קטיף. לא הרחק משם תולה רחל את הכביסה, כפי שעשתה לפני שמונה שנים בבית רחב הידיים שלה בנווה דקלים. הכרתי גם אותה. הזמן נתן את אותותיו על פניה, שקמטים טריים נחרשו לאורכן על אף גילה הצעיר. היא בטוחה שהמועקה הפנימית פגעה ברוחה.

אחרי שהגיעה לכאן, נאמר לה שעומדות לרשותה שנתיים בלבד כדי למצוא מגורים אחרים ולבנות חיים חדשים לה, לבעלה ולשמונת הילדים שלהם.