גול עצמי
ברצלונה הגדולה על שלל כוכביה התגייסה מרצון למשימת שלום אזורית בין הישראלים לפלסטינים. באותו הזמן בדיוק, משחקי החרם המבישים של שני כדורגלנים מצריים מוציאים שם רע לספורט העולמי.
ספורט מקרב בין אנשים ועמים. בדרך כלל מספיק להפגיש קומץ חובבי כדור או ענף ספורט תחרותי אחר, והם כבר ימצאו דרך להתגבר על כל מכשול כמו פער גילאים, מין, שפה, מעמד ותרבות כדי לבנות קבוצת חובבים או להחליף חוויות ורגעים מרגשים. ספורט גם מתקן קלקולים שיצרו מדינאים ואנשי דת, ובונה גשרים מעל תהומות וחומות אסורות.
את זה בני האדם ידעו וכיבדו מאז החלו תחרויות הספורט ביוון העתיקה, שם נוצרה מסורת מופלאה שספורט הוא מקדם שלום. כך זה נמשך כאלף ומאה שנים, עד שהקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון (394 לספירה) כיבה את הלפיד, שהודלק מחדש רק כעבור 1,500 שנה (1896).
כיום, קבוצות ספורט, בעיקר בענפי הכדורגל והכדורסל, מגייסות לשורותיהן שחקנים ללא הבדל דת ולאום, מיבשות שונות על פני הגלובוס, כאשר כל שנדרש מהם אלו רק תכונות הכרחיות לספורטאי: כושר, התמדה וכישרון. כך נבנים בעידן המודרני מועדוני ספורט, השואפים להגיע אל לבם של כמה שיותר אוהדים, שיצפו בהם במגרשים או על מסך הטלוויזיה והאינטרנט.
כל כדורגלן שאפתן, המגיע להישגים בקבוצתו המקומית, חולם על היום שבו יקבל הזדמנות להתאמן באחת מקבוצות הפאר העולמיות: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, באיירן מינכן, וכיוצא בזה מועדונים מפוארים ששמעם יצא למרחוק.
