"בית לחם": מהימן, אבל מוותר לצד הישראלי

אי אפשר היה שלא לשים לב לתמונה החריגה שנראתה בהקרנה החגיגית של הסרט "בית לחם" בסינמטק ירושלים: לצד הקהל היהודי הטיפוסי שנוהג לפקוד את המקום, ישבו באולם כמה עשרות פלסטינים שהוזמנו על ידי ההפקה. נוכחותם רק המחישה עד כמה פלסטינים לא יושבים באולם הסינמטק בירושלים בדרך כלל. אמנם איש אינו אוסר על כניסתם, אבל גם בלי איסורים מפורשים או נרמזים, קבוצות של פלסטינים ויהודים בישראל כמעט לא נראות יחד באולמות קולנוע, בבתי קפה, בבריכות שחייה, בג'ימבורי, בקניונים או בספריות.

בית לחם, סרטו של הבמאי יובל אדלר המועמד ל-12 פרסי אופיר, מתאר יחסי קרבה בין יהודי לפלסטיני, אלא שזאת לא הקרבה שרואים בעיניהם של אלה החולמים על פיוס ושכנות טובה בין העמים. רזי (צחי הלוי) הוא רכז נפת בית לחם של השב"כ. סנפור (שאדי מרעי) הוא המקור המוצלח ביותר של רזי, משום שהוא אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצה בעיר, איברהים (הישאם סלימאן). רזי מטפח את הקשר עם סנפור כי זאת עבודתו, דרכה הוא גם לומד לדאוג ולאהוב את הנער. איברהים מזניח את סנפור כי הוא בורח ומסתתר.

סנפור צריך ללמוד לתמרן בעולם שבו כולם מצפים ממנו לספק סחורה: להעביר מידע לצד אחד ולהעביר כסף לצד שני. "הסחורה" של סנפור עוברת ביעילות מתחת לרדאר הפעיל של סגן מפקד גדודי חללי אל אקצה בבית לחם (הייתאם עומארי), והודות לעיוורונו מרצון של שר מושחת ברשות הפלסטינית. עם החיים שקיבל, סנפור לומד לאהוב, להיקשר ולהעריץ אנשים שהוא חושד בהם, משקר להם ומסכן את חייהם.

בית לחם חושף קצת מהמסתורין סביב עבודת איש שב"כ והמקור הפלסטיני שלו, וזה כוחו. הסרט מסוגל להראות איך, באופן פרדוקסלי, נחשפים אנשי שב"כ לחברה הפלסטינית יותר משנחשפים אליה רבים בשמאל הליברלי הישראלי, המזדהים עם הסבל הפלסטיני מרחוק. הוא מצליח לתאר יחסים שיש בהם ערבוביה של אמפתיה וניצול, אינטימיות ואינסטרומנטליזציה, ועושה זאת בעיקר הודות למשחק של הלוי, שממזג עדינות וכוחניות, והודות להופעתו של מרעי, שנראה כאילו הוא מנסה לחקות בצורה מגושמת את הקשיחות של שני אחיו הבכורים, זה הביולוגי וזה מהשב"כ.